אחרי יומנה של אנה: מי מכיר את רבקה ליפשיץ?
"יש לי נקיפות מצפון! לו אבריימיק היה נראה יותר טוב בסלקציה, לא היו לוקחים אותו". כך כותבת נערה בת 14, ביומן שהתגלה במפתיע 70 שנה לאחר שנמצא באושוויץ. עכשיו בנות הדוד של רבקה ליפשיץ ששרדו את התופת, לא מוצאות מנוח
<< הכל על העולם היהודי - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
רבקה ליפשיץ, נערה בת 14, חיה בגטו לודז' שבפולין, ושזרה בין דפיו של יומנה תיאורי רעב ויתמות לצד אמונה גדולה, אחיזה בחיים - ותקווה.
את יומנה של רבקה ליפשיץ מצאה רופאה רוסיה באושוויץ כבר עם שחרורו. אך רק לאחרונה, אחרי כ-70 שנות גלות במעטפה ישנה, נחשף היומן מחדש. ועמו סיפורה הלא ייאמן של נערה יהודייה המתעדת ברגישות את החיים ואובדנם.
120 עמודים כתובים בפולנית, בכתב יד עגול, ילדותי וצפוף, צפויים להפוך במהלך השנה הקרובה לספר בהוצאת "יד ושם", כשבמקביל נמשכים כל העת המאמצים לעלות על קצה חוט שיענה על השאלה שנותרה פתוחה עד לרגע הזה: מה באמת קרה לרבקה? האם יש סיכוי שהיא עדיין בחיים?
היומן האבוד מקרמטוריום B
"אני מפסיקה כעת לדבר. מרקושבה מתווכחת איתי שכזה רעב עוד לא היה. אולי לא בשבילה, אבל בשבילנו? בשבילי? אח, השם! מה אנחנו כבר עברנו... כשאמא שלנו הייתה חולה, בישלתי 20 גרם (!!!) תפוחי אדמה עבור ארבעה אנשים, בלי תוספת... את תפוח האדמה קיבלה אמא, ואנחנו שתינו רק את המים, וכל אחד קיבל חתיכה קטנה רק 'להרגיש את הטעם...' די, מספיק על האוכל. שוב פעם אני כותבת על אוכל? מה קרה לי? כשאני חושבת על זה נהיית לי בחילה!! (12.2.1944).
את המילים הללו קראו לראשונה בנות הדוד של רבקה, מינה בויאר ואסתר בורנשטיין, כשד"ר אניטה פרידמן מהמכון לחקר השואה בסן-פרנסיסקו טסה לפני כשנה במיוחד לישראל לפגוש אותן בעיר מגוריהן, בני ברק.
בשנת 45 מצאה רופאה רוסיה בשם זינאידה ברזובסקיה את היומן, מונח ליד קרמטוריום B באושוויץ. הדסה חלמיש בתה של מינה בויאר, מספרת ל-ynet כי "הרופאה שלא הצליחה לפענח את הכתוב, הכניסה את דפי המחברת למעטפה יחד עם גזיר עיתון ברוסית, ובו תמונתו של הקרמטוריום B - והוסיפה בכתב ידה, שכאן מצאה את מה שהתגלה בהמשך כיומן".
המעטפה ותכולתה נדדה עם הרופאה לעיר אומסק שבסיביר, ומשם למוסקבה, בעקבות בנה. שניהם כבר אינם בן החיים. רק הנכדה שהספיקה להגר לסן-פרנסיסקו, גילתה את המעטפה המסתורית בתוך מזוודה ישנה, והעבירה את תוכנה למכון לחקר השואה בעיר. במכון החלו חיפושים אחרי רבקה או מי מבין בני משפחתה ששרדו את התופת.
בעזרתה של הדסה חלמיש, נפרסים קורות חייה של נערה יהודייה, תלמידת "בית יעקב" בלודז'. זו שבעצת אחת עם מדריכות בית הספר, מחליטה לכתוב יומן שיתעד את חייה המתדרדרים בגטו.
"הם גרו בלודז'. משפחה מורחבת עם קשרים מאוד טובים", מספרת חלמיש. "כשפרצה המלחמה הם היו ביחד כל זמן שהיה אפשר. אבא של רבקה נתפס עם כניסת הגרמנים לעיר, הוכה מכות רצח - ושנה וקצת אחרי, נפטר מדימום בריאות מאותן המכות. אמה של רבקה ושלושת אחיה הקטנים נותרו לבדם".
"אבריימיק היה ילד כל כך טוב... יש לי נקיפות מצפון"
כך מתארת רבקה ביומן את הימים האחרונים עם אבא: "ה', איזו הרגשה... היה כבר ערב, האור עוד לא דלק, ובאתה שנה נהיה לי עוד יותר שחור בעיניים. פשוט כלום לא ראיתי... הרגשתי שמשהו תקוע לי בגרון ושתקתי... התחלתי לחשוב כל מיני מחשבות, מה קרה לאבא שלי? איך הוא השתנה? על דבר כזה שיקרה לו לא חשבתי. הלב נפל לי מכובד הכאב... כל כך צר לי, לכל הפחות אילו יכולתי לבכות, אבל גם את זה לא יכולתי, התביישתי".
הרעב והמחלות עשו את שלהן, וכשנה לאחר פטירת אביה, גם אמה של רבקה מתה, והיא נותרת לבד עם שלושת אחיה. אברהם בן ה-10 ותמר בת ה-5 מועברים לטיפולה של דודה אחרת בגטו. זמן לא רב אחר כך, מחליטים הגרמנים לשלוח להשמדה את כל ה'לא יצרניים בגטו', ובכללם ילדים מתחת לגיל 10. הדודה עם שני הילדים נלקחים עם אלפים נוספים, כשרבקה נותרת מאחור מיוסרת ומקווה. היא אינה יודעת כי מי שנלקח, הלך אל מותו.
כחודש אחרי הגירוש כותבת רבקה ביומנה: "אני כל כך מתגעגעת. יש לי נקיפות מצפון! לו אבריימיק היה נראה יותר טוב בסלקציה, לא היו לוקחים אותו!... הרי הוא היה ילד כל כך טוב, כמה פעמים היה חסר לי לחם והוא נתן לי משלו... אח, כמה פעמים?!... לכן בגללי הוא לא היה נראה טוב! בגללי לקחו אותו...! יש לי נקיפות מצפון!!!! כל כך רציתי לבכות... לבכות ... לבכות" (13.2.1944).
"בגטו לודז' אפילו תעלות ביוב לא היו", אומרת חלמיש. "לא היה שום מעבר או גישה לעולם החיצון. לא היה מידע על מה שקורה בחוץ. לא נכנס אוכל, או כל דבר אחר. הם היו מנותקים לחלוטין וחיו באי ודאות גדולה".
"רבקה הרגישה את עצמה זרה בבית הדודה"
רבקה ואחותה ציפורה הועברו לבית הדודה הדסה, אימן של מינה ואסתר (שהדסה חלמיש נקראת על שמה). שם מתעדת הנערה הצעירה את ניסיונותיה להיאחז בחיים, בנורמליות. לצד הרעב ואובדן המשפחה נשזרים גם סיפורים על קריאת ספרים כמו "מלחמה ושלום", ביקורים אצל חברות, כתיבת שירים ומחזות, והשתתפות בשיעורי פרקי אבות ותנ"ך.
"היא עובדת בגטו בבית חרושת לבגדי גברים", משחזרת חלמיש. "שם עבדו מלבדה מאות ילדים. גם 'בית הספר' וחלוקת האוכל היו בבית החרושת, שם תפרה רבקה בגדים בעודה חולמת על היום שבו תהיה לתופרת ותתפור בגדים לילדיה שלה.
"כל כך נורא לקרוא מה הרגישה, מה עבר עליה, איזה סבל שלא יאומן. היא לא השתלבה שם, אצל הדודה. היא כל הזמן חששה שמה היא תזרוק אותה. הרגישה את עצמה זרה והייתה נורא אומללה. סרח עודף על ילדותיה של הדסה. היא טענה כלפיה ביומן בתרעומת, שהיא לא מחלקת את המזון בצורה הוגנת והיו לה עוד טענות.
"אך עם פטירתה של דודתה - סבתי - הן נשארו לבדן: חמש בנות בחדר אחד עלוב וקטנטן, בלי שום 'מבוגר אחראי'. שלוש בנות הדוד אסתר, מינה וחנה, היא ואחותה ציפורה. במקום שאין בו עוד אפשרות לחברוּת, אלא רק להישרדות".
פרידה גורלית אחרי ברגן-בלזן
אך גם הסידור הנוכחי היה קצר מועד. "הגטו חוסל באוגוסט 44'. חמש הבנות הועלו לרכבות, כל אחת עם כיכר לחם ביד.
הגרמנים הרשו להן לקחת רק פריטי ערך ספורים. דודתי מספרת שלקחה תמונות של המשפחה, רבקה, כך מתברר, לקחה אתה את היומן.
"באושוויץ מנגלה ישר שלח את ציפורה בת ה-9 לצד שמאל, וכך הן נותרו ארבע. הן הועברו למחנה עבודה, שם הם נאלצו לחפור בידיים חשופות שוחות ביוב בקור נוראי, בלי בגדים או נעליים - ומשם שישה שבועות של צעדת מוות אל ברגן בלזן, למות".
לדברי חלמיש, כל הארבע נשארו יחדיו עד לשחרור המחנה על ידי האנגלים. "ביום השחרור נפטרה גם חנה. כולן שם היו במצב נוראי, חולים בטיפוס, והאנגלים החלו לטפל בניצולים. רק במזל אמא שלי מצאה את עצמה שוכבת באלונקה לצד אחותה. היא איבדה את ההכרה לשבועיים מאותו הרגע. רבקה הייתה כמה אלונקות הלאה, וכאן בעצם הן התפצלו.
"הן נשלחו לבתי חולים שונים. אמא שלי עמדה לנסוע לשוודיה לשיקום, והלכה לחפש את רבקה. היא מצאה אותה מחוסרת הכרה, בבית חולים אנגלי שהוקם שם, והרופא אמר לה שהיא גוססת. זו הייתה הפעם האחרונה שהם שמעו ממנה. אני מנסה כעת לדלות פרטים נוספים, אך אין אפילו תמונה. אימא לא זוכרת כלום מלבד עיניי שקד חומות ושיער מתולתל. היא פשוט מחקה אותה. מנגנון ההגנה שלה לא אפשר לה להמשיך ולזכור. אני עושה זאת במקומה.
"בשוודיה הן רשמו אותה במסמך לחיפוש קרובים, וזהו. הן האמינו שהיא מתה. רק כשד"ר פרידמן הגיעה עם היומן, התברר שחוקרת מיוחדת מטעם המכון מצאה מסמך בחתימת ידה של רבקה, תשעה חודשים אחרי אותו מפגש בבית החולים. כלומר היא שרדה את המשבר ההוא. מאז הכול התהפך עלינו".
איפה את, רבקה?
החשיפה של ד"ר פרידמן הכניסה את השורדות הקשישות לעין הסערה. "בשביל אמא שלי ואסתר הגילוי של המסמך הותיר אותן בתדהמה לא נורמלית. אמא שלי אמרה שהיא גוססת, אז אם היא לא גססה, מה זה אומר? שהיא חיה?
"אמא שלי ודודה שלי מתווכחות בניהן, מאשימות את עצמן על כך שהשלימו עם ההנחה שהיא נפטרה בלי לחקור עוד. אנחנו יודעים שכל מי שנפטר אחרי המחנות, נקבר בקבר עם שם. חוקר מיוחד עבר על כל הקברים של הנפטרים מאותו בית חולים, מכל האזור, והשם שלה לא שם. כעת יושב מישהו בארכיב של אותו בית חולים באנגליה, במאמץ לאתר מסמך כלשהו שיספר לנו מה באמת קרה לה".
לפני שנה ערכה המשפחה מסע לקברו של אביה של רבקה, דודן של מינה ואסתר הקשישות. "את הקבר שלו מצאנו רק בזכות היומן", מספרת חלמיש. "אמרנו קדיש על כולם, והתלבטנו אם להגיד גם עליה. אם היא בחיים, היא אמורה להיות היום בת 84, והשאלה נותרה עדיין פתוחה".
"אני יותר עשירה מכולם. תודה לך השם"
הדסה חלמיש עצמה קוראת שוב ושוב ביומנה של בת הדודה שנותרה ילדה בין דפיו. "רבקה כותבת ביומן הרבה על האמונה. על הכוח שהיא שואבת ממנה כדי לשרוד. על צלם אלוקים שהיא נאבקת לשמור עליו בכל מחיר בתוך התופת. מי שהתייאש שם, מת. המוות היה הגאולה מהייסורים הנוראים הכרוכים בלחיות.
"ילדה אלמונית בת 13-14, איך שהיא כותבת, עם כל כך הרבה רגש ודקות אבחנה. מעלה שאלות של אמונה שאי אפשר לענות עליהן, אבל בעיניי זה נס שאחרי 70 שנה היא מקבלת כתבה ב-ynet, כך שאנשים יזכרו אותה, יידעו שהייתה פעם ילדה כזאת. והיא באמת ראויה לזה. יש לה הרבה מה לתת לבני גילה ולמבוגרים ממנה".
"אני הרי נקודה קטנה, אפילו במיקרוסקופ קשה לראות... אבל מה, אני צוחקת מכל העולם – אני יהודייה!!! אני ענייה בגטו, אני לא יודעת מה יהיה איתי מחר, ולמרות זאת אני צוחקת מכל העולם, כי יש לי משענת גדולה מאוד – האמונה!!! אני מאמינה ובזה אני חזקה, ואני יותר עשירה מכולם!... אני מודה לך ה' על זה!!!"
לפנייה לכתב/ת 
