חרדים, אתם טפילים פיננסיים. לכו לעבוד
כמחציתכם, החרדים, לא עובדים. למה? כי כך הרגילו אתכם הפוליטיקאים שלכם, שהשיגו תקציבים מן המדינה. וככה חינכו אתכם הרבנים, שהסבירו שה' יכלכל ויפרנס. יש לי חדשות רעות עבורכם: זה לא ה'. זה אני ובן זוגי וילדיי והמסים שלנו, ונמאס לנו
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
לכו כולכם לעבוד. על פי נתוני הלמ"ס, אתם - כמחצית מן הגברים החרדים וכ-40% מן הנשים החרדיות - לא עובדים. למה? כי ככה אתם רוצים. כי ככה הרגילו אתכם הפוליטיקאים שלכם, שהשיגו עבורכם עוד ועוד תקציבים מן המדינה, כדי שתוכלו להמשיך ולהיות המגזר היחיד בחברה הישראלית שכמעט מחצית ממנו לא עובד - מרצונו.
מה קרה ל"אם אין קמח, אין תורה"?
הרי תמיד זה היה ככה בעולם היהודי, סיפרו לכם הרבנים שלכם, ושיקרו במצח נחושה, ועודדו את מי שרוצה להחזיר
עטרה ליושנה או סתם לשמור על מסורת השטעטל או המלאח, להחליף את "בזיעת אפיך תאכל לחם" בישיבה ממוזגת וקצבאות.
כיוון שבבתי הספר שלכם לא לומדים היסטוריה, האמנתם לרבנים. במוסדות הלימוד הפרימיטיביים שלכם לא מכינים אתכם לחיים יצרניים או להטלת ספק. מלמדים אתכם להאמין רק לאנשים עם תואר "רב", והם המשיכו לשקר.
ייתכן מאוד שהתורה היא זו ששמרה על עם ישראל לאורך הדורות, אבל לצורך השמירה הזאת מעולם לא נדרשו גדודים-גדודים של שוכני ישיבות גדולים בתורה ועניים מאוד ממעש.
בתפוצות היהודיות בגולה, הלומדים במשרה מלאה היו מיעוט קטן. רוב בני הקהילות עבדו קשה כדי לקיים את עצמם ואת בני משפחותיהם, ותלמידי חכמים עניים היו סמוכים על שולחנות גבירי העיירה – אבל גם לנדיבות שלהם היה גבול ברור. בתמורה, עבדו האברכים כמורים פרטיים של ילדי העשירים.
כך היה תמיד בפזורות אשכנז, ובדיוק כך היה בקרב יהדות צפון-אפריקה: קהילות יהודיות לא החזיקו על גבן חמישים אחוזים מחברי הקהילה כטפילים פיננסיים, פשוט מפני שזה לא הגיוני מבחינה כלכלית. או במילים מוכרות לכם יותר – אם אין קמח, אין תורה.
הסיפורים המופרכים של הרבנים
והנה מה שקרה בישראל בשלושים השנים האחרונות, כתוצאה מצבירת כוח פוליטי בידיי מפלגות חרדיות, והפיכתן ללשון מאזניים קואליציונית: עוד ועוד ישיבות צמחו ופרחו, ובתוכן רבבות של גברים שלא עובדים. הללו תוקצבו בשקל פה, שניים שם, עד שהפכו למגזר שמקבל הכי הרבה הטבות, הנחות, הקלות וחינמונים מהמדינה, תמורת כלום.
במקביל, נוצרה כאן שכבה חברתית של רבנים שמפמפמים את המצב הזה לתועלתם שלהם, ומוכרים לציבור חסידיהם סיפור מופרך על "ימי הזוהר של היהדות", וגם עושים ככל יכולתם לא רק להנצחת המצב הזה, אלא להקצנתו.
אותן 60% מן הנשים החרדיות שעובדות, שומעות חדשות לבקרים עד כמה יציאתן מן הבית מסוכנת לטהרתן וצניעותן ורווחת ילדיהן; עד כמה הן צריכות להיזהר מהצטיינות במקצועות רווחיים במיוחד; עד כמה אסור להן לצבור כוח פוליטי שעלול לעמוד בסתירה לשאיפות הבטלה של הרבנים.
זה לא השם, זה אני
כל פרופסור לכלכלה שתשאלו – אבל אתם הרי לא תשאלו, כי מה אכפת לכם כלכלה? הרי השם יכלכל ויפרנס –
יאמר שפצצת הזמן התעסוקתית הזאת עתידה למוטט את המשק בערך בשנת 2030, כשיסתובבו פה מליון גברים עם זקן ופאות ובלי עבודה נראית לעין.
יש לי חדשות רעות עבורכם: זה לא השם. זה אני ובן זוגי והילדים שלי והשכנים שלנו והמיסים שלנו. ואם המצב יישאר כפי שהוא היום, עוד תהיה לכם סיבה לחשוש מפני זעמם המוצדק של כל אלה.
הצעת חוק התקציב הקרוב והצעת חוק ההסדרים אינם "מופת של שנאת ישראל", כפי שאתם רוצים לחשוב, וכפי שהרבנים שלכם כבר זועקים. זוהי הזדמנות לשינוי מבורך באורחות חיים על חשבון המדינה, במערכת חינוך שמנציחה היעדר מוחלט של כישורי עבודה, במיצוב חברתי שדן אתכם ואת ילדיכם לעוני מנוול, אלא אם כן אני וילדיי נפרנס אתכם.
ואתם יודעים מה? אנחנו כבר לא רוצים. תנסו שוב להכריח אותנו, ונראה מה יקרה. ובינתיים – לטובתכם – לכו לעבוד.
לפנייה לכתב/ת 
