בן הנקבה שנוקבה ניקב את אלוהים - ומת

פרשת "אמור" מסתיימת בסיפור מפתיע על אדם שקילל את אלהים ונרגם באבנים:

"ויֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה':

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת". (ויקרא כד, י-טז).

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת אמור
  

אז מה היה לנו? בן של אם ישראלית ששמה, באופן מפתיע, מוזכר בפרשה ואב מצרי שאולי כבר נעלם מאופק חייו. בן התערובת רב עם ישראלי מקלל ו"נוקב" בשם אלהים.

אפשר לפרש את "נוקב אלהים", כמציין את שם האלוהים כדרך לגייס כוח שמיימי לפגיעה ביריב. הנוקב מוצא להורג, ובני ישראל מצווים לא לעשות כדבר הזה.

מהו נקב?

נקב הוא חור ולכן אנו מכונות "נקבות". ומה עושה מי ש"נוקב שם ה"'? הוא משתמש בכוח האלוהי לצרכיו שלו, הוא פוגע באלהים - ועל כן, במושגים שלהם, הוא מחליש את אלוהים ומנסה להשתמש בו - להופכו ל"נקבה"

לא אני המצאתי את הפירוש הזה

במקום אחר מספרת התורה על נסיונותיו של בלק, מלך מואב, לגרום לבלעם לקוב את עם ישראל. בלעם, נביא נאמן לאלוהים, מנסה לקלל אך נמצא מברך. בתגובה לתסכולו של בלק, מתנצל בלעם ואומר: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" (ויקרא כד, י-טז). כלומר, אלוהים הוא בעל הקללות ואיני יכול להציע קללה בניגוד לרצונו.

הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה ה -19. נחשב למייסד האורתודוכסיה המודרנית) שואל בפירושו מה פשר הצורה המוזרה "קַבֹּה" ומדוע לא נאמר "נקב". הנה תשובתו: "האות ה"א מורה על לשון נקבה, והתנועה (חולם) - על לשון זכר. אין דברי יכול לפגוע בו אלא אחרי שתש כוחו כנקבה בקללת ה'".

נאמר מעתה: לקוב פירושו להפוך אדם (או להתיימר להפוך את אלהים) לחלש כנקבה.

נקמת הבן הזונה

חז"ל ופרשני מקרא מרבים לשאול מדוע שונה גורלה של אם המקלל מגורל יתר הנשים בתנ"ך, ושמה מוזכר בתורה. כיוון שמדובר בסיפור מגונה, ברור שהזכרת השם נעשית לצורך גינוייה של האשה, ולמען יבדילו בינה לבין שאר הנשים העבריות, שהן טובות וראויות.

על פי המסורת התלמודית, שלומית בת דברי הייתה הזונה הישראלית היחידה במצרים. מעיסוקה זה נולד בן התערובת. על מנת שנדע שרק היא זנתה, ונבדילה מיתר הנשים, צויין שמה במפורש. רש"י מביא סיכום מדרשי של תולדות שלומית בת דברי ושל המשמעות הסמלית של שמה:

"'ויקב' ... שנקב שם המיוחד והוא שם המפורש ששמע מסיני. 'ושם אמו שלמית בת דברי' - שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה. 'שלמית' – שהייתה מפטפטת (ואומרת לכל אחד) 'שלום עליך' 'שלום עליך' שלום עליכם', מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל. 'בת דברי' - דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה".

ולעניינו, בנה של הנקבה, הילד שאין לו אב עברי ואולי אינו יודע מי אביו, מתיימר להפוך את הכוחות הגבריים בעולם לנקביים, שהרי הוא רב עם גבר ורוצה להחלישו, והוא משתמש בכוחו של אלהים לצרכיו הוא.

האם הוא אומר לעולם: "גם לי, גם לכם לא יהיה?" ואולי הוא לוחם את כבודה האבוד של אמו, שכנקבה, כנבעלת, היא חסרת כוח בעולמם של הגברים, בעוד שעבורו היא עולם ומלואו?

יתר על כן, אמו של המקלל היא זונה, היא האשה ש"נוקבה" על ידי רבים. מבחינתם של גברי הקהילה היא נקבה סוררת, היא נקבה שלא שמרה על בלעדיות לגבר אחד, ואפילו לא שמרה על בלעדיות לגברי השבט שלה.

האיש שאמו נחשבה ל"נקבה" סוררת מבקש להפוך את העולם כולו לנקבות. הפטריארכיה הגברית, כמובן, לא תאפשר להפקרות הזו להתקיים, ונקמת הבן זונה תסתיים בסקילתו.

הקשר של המקלל ל"משכב זכר"

בפרשות השבוע שעבר נזכר פעמיים איסור "משכב זכר" שעונשו מוות. יש לשים לב שנוסח האיסור ממקד את החוק בחטא הפיכת הזכר לנקבה: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה ...מוֹת יוּמָתוּ" (ויקרא כ, יג).

הנה גם כאן, הבעיה של החוק המקראי אינה עם ההומוסקסואליות כשלעצמה, אלא עם כך שהאקט המיני מוריד את הזכר למדרגתה של הנקבה. הבעיה המקראית ביחסי מין בין גברים, כמו בנקיבת אלהים היא הפגיעה בהיררכיה והחלשת הפטריארכיה.

בימים ההם ובזמן הזה

נהגות "אגד" – בנוסח הפשקעוויל שפורסם ברחובות מאה שערים נגד העסקת נהגות ב"אגד" נכתב, בין היתר: "עתה הוסיפו (אגד) פשע חמור על פשעיהם ... ולקחו עצת בלעם להחטיא ההמונים הנוסעים, בהחלפת נהגי האוטובוסים לנהגות נשים פרוצות, למען טמא וחלל את קדושת ישראל”.

ובבית המדרש של ילתא והטוקבקים

ילתא התבאסה עמוקות מכמות הנאצות והגידופים שספגו ההומואים (וגם היא ואני) בטור של שבוע שעבר.

 ילתא מוסרת שבזמנה העולם היהודי היה פתוח יותר, ואפילו בין חברי הישיבה של נחמן בעלה היא לא שמעה דיבורים מכוערים על הומאים. ילתא מבקשת למסור שהיא לא מבינה מה קרה לתרבות היהודית, ולמה אנחנו מרגישים צורך להתכער.

ולפמניסט דתי (119) טוב שבאת. צדיק בסדום המנאצת. דברים של טעם כתבת ויש על מה לדבר, ועם מה להתווכח. בעניין המילה "רוב" (רוב נשים כשפניות), אתה בוודאי צודק ומשמעה – הרבה. תודה גם על שאר ההערות.

תודה לחברותות שלי יונה ארזי וד"ר צביה ולדן, נקבות מלומדות ונוקבות, איתן התייעצתי בכתיבת טור זה.

שבת שלום.