בזכות דן שילון - פז בדרך להשתלת כליה שלישית

השנה 1994, אני רק בת 23 וחצי עם עבר של חמש שנות דיאליזה ומי יודע עוד כמה, אחרי שתי השתלות כליה שלא הצליחו ותרדמת שנמשכה חודשיים וחצי - אני עדיין בהלם מזה שאני בחיים, אבל שואפת להיות בריאה. זה אומר עוד השתלה, שלישית במספר. הפעם במקום הגדול ביותר בעולם להשתלות איברים: פיטסבורג, פנסילבניה, ארצות הברית. אבל מהיכן יגיע הכסף?

• עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
  

לגיוס הכספים הנדרש נרתמו חברים טובים ומשפחה, אפילו היתה כתבה בעיתון שסיפרה את הסיפור האישי שלי, אבל לצערי כל זה לא הספיק. הישועה הגיעה ממקום שלא חלמתי עליו.

עוד כתבות בערוץ הבריאות:

• סגול למיגרנה וכתום לכליות: ריפוי עצמי ב-7 צבעים
• בדיקה תציל ממוות: 7 מיתוסים על מחלות כליות
• "לא גיבורה - רק אמא"; גילה תרמה לבנה כליה
  

הטלפון מצלצל ומעברו השני אני שומעת: "קראנו את הכתבה עלייך ומאד התרשמנו, היינו שמחים לארח אותך אצלנו במעגל של דן שילון".

רגע, אני אומרת, אני לא בטוחה שאני רוצה להופיע, לא רוצה שירחמו עלי. 'אז בואי רק נדבר', הם אומרים, ויום אחרי נציגי ההפקה כבר אצלנו, מגיעים לבית הטבע שלנו בשנקין ת"א. הם יושבים איתי על המדרגות לגלריית המדיטציה והטיפולים של אמא מריאור, ומנסים לשכנע אותי להצטרף למעגל, 'לא יהיו שום דיבורים על מסכנות', הם מבטיחים ואני מסכימה.

נשארת מחוברת לחיים למרות הכל (צילום: דפנה טלמון)(צילום: פז מושקוביץ גן זך)

אין לי ברירה אחרת. חייבת לחשוף את עצמי בפני כל המדינה, אחרת לא אגיע אל ההשתלה המיוחלת בארה"ב. נמאס לי לעשות דיאליזה, אני מרגישה רע, ובעיקר מפחדת נורא, שלא יקרה לי שוב מה שקרה, שלא אפול לתרדמת שוב ואולי הפעם איעלם סופית. אני חייבת לגמור עם כל ה"שיט" הזה, לפחות כך חשבתי אז. אבל אף אחד לא סיפר לי את האמת.

אף רופא לא סיפר לי שמחלת הכליות שלי, ברז'ה, היא מחלה שחוזרת לכליה המושתלת. גם לא ידעתי שאם אעבור השתלת כליה שתצליח, סביר להניח שזה לא יחזיק לי הרבה זמן. לא דימיינתי בחלום הכי פרוע שלי, שחיי יישארו בלופ המטורף של דיאליזה, השתלה, דיאליזה ושוב השתלה, כך לסירוגין לכל החיים. ויותר מכך, לא פינטזתי שגם ההשתלה השלישית שלי תיכשל, ושלאף רופא בעולם הזה לא יהיה מושג מדוע.

יום הצילומים מגיע. אמא ואני בבית הטבע, לכאורה יום עבודה רגיל. אני מסיימת דיאליזה פריטונאלית בבוקר, מתנתקת, ומגיעה לעבודה. המוסיקה ההודית מתנגנת לה בנעימים, לקוחות מטיילים בין מדפים שמעוצבים כפטריות יער ענקיות. איש מהם ודאי לא מדמיין לעצמו ש"זו עם השיער האדום" תחשוף, ממש בעוד כמה שעות את סיפור חייה מול כל עם ישראל ובשידור חי. איש מהם בטח ובטח שלא מדמיין שהוא מדבר עם בחורה שרק לפני זמן קצר התנתקה ממכונה אליה היתה מחוברת 10 שעות רצופות.

חמש דקות לשידור. אני יושבת במעגל ומביטה סביבי, בין אנשים "מפורסמים". אני לא שמחה ולא עצובה, שורה במעין תרדמת רגשית. דן מציג את המשתתפים בפני הקהל לפני תחילת התכנית, כשמגיע תורי הוא מספר לכולם את הסיפור האישי שלי בקצרה. הקהל בהלם מהסיפור ופורץ במחיאות כפיים סוערות כאילו הייתי שחקנית מפורסמת שהציגה את מונולוג חייה. דקה לשידור.

דן מתיישב, הצלמים דרוכים, 3, 2, 1 והשידור החי מתחיל - דן שואל, אני עונה. דן שוב שואל, אני שוב עונה. אט-אט הולכת ונפרשת האמת שלי בחיים באותה נקודת זמן. מספרת מתוך כאב עמוק שלא יודע מענה, תוך כדי שאני נאחזת בכוחות המניעים של חיי, בתשוקה הבלתי נגמרת לחיות. לחיות יותר. לחיות טוב יותר.

דן שילון בתכנית של אמנון לוי נפגש עם פז, המרואיינת שהכי ריגשה אותו 

תליתי את התקווה שלי לחיים טובים יותר באותו דבר נכסף שרק כשהוא יקרה אני אתחיל לחיות. התניתי את האושר שלי באותה כליה. דחיתי את חיי ואמרתי לעצמי שרק כאשר אעבור השתלת כליה ואהיה בריאה, רק אז אוכל לנהל זוגיות נורמלית, ורק אז אוכל לעשות כל מה שבא לי, ורק כשתהיה לי כליה אוכל לעבוד, להגשים את החלום שלי ולהיות שחקנית.

למחרת, הטלפונים במערכת התכנית והטלפונים בבית קורסים מעומס פניות של אנשים מרחבי הארץ. אלפי מכתבים, טלפונים, מתנות, תרומות, הצעות אימוץ מישפחתי בבתים, ילדות שפתחו מועדון מעריצים, חיילים ששלחו קסטות עם שירי אהבה, ואינסוף אהבה חיבוקים ותמיכה שקיבלתי מעם ישראל היקר והאהוב. שבועיים אחרי התכנית ובזכותה, אני אמא ושתי מזוודות בחדר בהוסטל בפיטסבורג, בפתחה של תקופת חיים עם עתיד לא ידוע.

עדיין מחוברת

19 שנים עברו מאז, ואני עדיין מחוברת לדיאליזה במין סגירת מעגל מספרית - אז הייתי בת 23 וחצי והיום אני אחרי 23 וחצי שנים של דיאליזה, כי גם ההשתלה השלישית בפיטסבורג לא הצליחה. "מקרה נדיר" כינו זאת הרופאים. אלא שכבר שנים הפסקתי לדחות את החיים שלי, ועושה כל מה שפעם חשבתי שזה בלתי אפשרי. לאלוהים שם למעלה היתה תוכנית נדירה שרק הוא ידע עליה בזמנו. למדתי כיצד לצמוח מתוך המשברים שלי. לימים הפכתי לשמש כמראה לאנשים אחרים, גם בלי דיאליזה, מראה המראה גם להם כיצד לעשות זאת.

ממשיכה לחייך כל הזמן(צילום: פז מושקוביץ גן זך )

לפני כמה ימים הופעתי שוב בטלוויזיה, בתכנית "מדברים על זה" בערוץ 2. יותר בוגרת, יותר מבוגרת, יותר מאושרת. אני מסתכלת לאחור על הדרך שעשיתי מאז, מאותו פרק בחיי שבו תמיד חיכיתי שמשהו טוב יקרה, ועד היום, כשאני חיה את חיי במלואם. אני מבינה שרק אני אוכל להרים את עצמי בכל פעם מחדש, זה תלוי בי לזכות בהצלחות לאורך הדרך, להיות מאושרת.

פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת - CONNECTED - Inspiring Lecture