אלו שהשארנו מאחור
המדינה היקרה הזאת גוזרת את גורלם של רוב ילדי ישראל עוד לפני שהם נולדו. אבל בחינוך אסור לוותר על אף תלמיד. ממש על אף אחד
צועד בבית ספר, משיעור לשיעור, בהפסקה, מסתכל על העיניים של הילדים המקסימים האלו שצמאים לחום וידע ואהבה, ואני מנסה כל יום לשכנע את עצמי מחדש שכל אחד מהם יוכל להגשים כל חלום שבעולם. שזה לא חשוב באיזה שכונה הם נולדו, שזה לא משנה מה קורה בבית. שאם הם באמת ירצו, הם יגיעו הכי רחוק שרק אפשר.
עוד בערוץ הדעות:
חלון הזדמנויות למפנה בחינוך / אורן יהי-שלום
דברים שרואים מהמטבח לא רואים מהמשרד / ניר כץ
האמת היא, שאת הסיפור הזה אנחנו מוכרים להם בעצמנו. אנחנו שואלים אותם מה החלומות שלהם, ומה הם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים. טייס או כבאי או רופא. אנחנו מנסים להיות שם תמיד כדי לשים יד על הכתף, כדי לחזק את הביטחון העצמי ואת תחושת המסוגלות, עד כדי כך שבתוך החממה החינוכית הבית ספרית ילדי ישראל יוכלו להרגיש שהם מסוגלים לעשות את שיעלה בליבם.
ואז, מתישהו, כמעט לכל מורה, מגיעה הנקודה הזאת שאתה נשבר מבפנים. שאתה חייב להגיד לעצמך את האמת. שזה לא באמת עובד. שלפעמים קורים ניסים, ועמיר משדרות הופך להיות חבר כנסת ונִינֵט מקרית גת הופכת להיות סופר סטאר. אבל לרוב הילדים, ה"כל אחד יכול", החלום הישראלי הזה, שהעתקנו מהאמריקנים של "אם תלמדו קשה, ותעבדו קשה, ותחלמו רחוק, אז גם תצליחו" - פשוט לא עובד. והוא לא עובד בגלל שמערכת החינוך שלנו לא נותנת לסיפור הזה לעבוד.
בשני דוחות ה-OECD האחרונים מדינת ישראל ניצבה במקומות הראשונים בפערים בחינוך. במדדי משרד החינוך יש מתאם מושלם בין השכונה הדפוקה שבה אתה גר, לבין ציון הבגרות הדפוק שאתה עתיד לקבל. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פחות מ-40% מהילדים באופקים יקבלו תעודת בגרות שתאפשר להם כניסה למכללה, אבל בסביון, לדוגמא, יותר מ-95% יקבלו.
כדאי להגיד לתושבי ישראל את האמת בפנים: המדינה היקרה הזאת גוזרת את גורלם של רוב ילדי ישראל עוד לפני שהם נולדו. וזה לא ראוי ולא מוסרי ולא צודק.
ילד ברעננה מקבל יותר מבדימונה
וזה קורה ממש בכוונה. לא בלי משים ולא "בטעות". אנחנו חיים במדינה שמעסיקה את המורים לנוער בסיכון, כעובדי קבלן. שבה שיטת התקצוב הנוכחית קובעת שילד שנולד ברעננה מקבל מהמדינה הרבה יותר כסף מילד שנולד בדימונה, קרית שמונה או רהט. לפעמים יותר מפי-4.אנחנו חיים במדינה שבה בתי הספר ה"חצי-פרטיים" שממיינים תלמידים, מקבלים מימון מלא מכספי הציבור וסמכות בלתי-מוגבלת לזרוק את מי שלא מתאים להם "לתפיסה החינוכית". אנחנו חיים במדינה שהמריצה את בתי הספר האחד בשני, שכדי להיות בית הספר הכי טוב בטבלאות הליגה, בדירוג מבחני המיצ"ב והבגרויות, צריך וכדאי וראוי להנשיר תלמידים. ככה בשקט, כשלא ישימו לב. כי באמת "הילד הזה לא מתאים לבית הספר כמו שלנו" ועשרות אלפי (כן, כן עשרות אלפי) ילדים מושלכים מבתי הספר כמו פטריות אחרי הגשם.
בדרך כלל אנחנו שונאים את הילדים שהרביצו מכות לזקנים, ואת הנערים שמקללים במשחק של בית"ר ירושלים, ואת אלו שמסתובבים בקניון או משתכרים בלילות בכיכר העיר וצוחקים על הילדים שלנו. אבל אולי הגיעה השעה לשאול איך הם הגיעו למצב הזה? אני מציע, שאולי, לפחות לרגע אחד, במקום לשנוא אותם כל כך, נתחיל לאהוב אותם. ולטפל בהם, ולחבק אותם, ולהציע להם, אולי בפעם הראשונה בחיים, קצת אהבה. ומסגרת משמעותית להתחנך בה.
צריך להחליט: או שתגידו לנו להפסיק למכור את החלום הישראלי הזה לילדים המדהימים שלנו, או שנתחיל לגרום לו להיות אפשרי. ונשנה את מערכת החינוך. ונחליט שהיא יכולה להעניק הזדמנות שווה לכל ילד. ושאולי כדאי שאחרי 65 שנה, ניזכר בחברה השיוויונית, המוסרית והסולידארית שחלמו עליה הרצל, בן-גוריון ואבות הציונות ונתחיל לגרום לזה לקרות. אנחנו יכולים לעזור למי שחלש. ויש לנו חובה מוסרית לעשות את זה.
אסור למיין
שר החינוך יכול להחליט, שהחל ממחר בבוקר, בתי ספר שמקבלים מימון מהמדינה כבר לא יכולים למיין תלמידים. ממש ככה. ולקלוט את המגוון החינוכי המדהים שקיים בחינוך הפרטי, לתוך המערכת הציבורית. אפשר להחליט מחר בבוקר, שהמורים לנוער בסיכון יפסיקו להיות עובדי קבלן. ששיטת התקצוב תעזור דווקא למי שיש לו פחות. שכל בית ספר יקבל עוד תקנים של פסיכולוגים ויועצות, כדי שכל ילד יקבל טיפול רגשי ראוי. אפשר להחליף את התחרות הדורסנית בין ציוני בתי הספר במתן אמון בצוותים החינוכיים שעושים עבודת קודש כדי להילחם עם כל ילדה וילד.כי אין ילד שמגיע לו פחות מילד אחר, ואין ילדה שמגיע לה פחות מילדה אחרת. אין. פשוט אין.
אפשר. באמת שאפשר. ראיתי ילדים מורמים מאשפתות והופכים לאנשים אדיבים ואוהבי אדם. ילדים שחזרו לבתי ספר מהרחוב וסיימו בגרות כמו גדולים. ילדים הם ילדים. הם רק ילדים. וכל אחד מהם הוא מיוחד וראוי ליחס אוהב ומחבק שיאפשר לו למצות את יכולותיו.
חינוך, זה לא לוותר על אף תלמיד. ממש על אף אחד. זה להאמין באמת שגם אם השנה יש לתלמיד שלך הרבה נכשלים, עם חיזוקים משמעותיים והרבה אמונה, בשנה הבאה הוא יוכל להוציא 90. חינוך זה לאהוב ולחבק ולחזק את מי שקשה לו. אנחנו לא מוכנים לוותר על התלמידים שלנו. לא מוכנים. חברה ראויה ורודפת צדק כמו שאנחנו מבקשים להיות לא יכולה לוותר על חינוך שכזה.
הכותב הוא מורה ומחנך בבית ספר 'זיו ומרקס' בירושלים, ממובילי תנועת המורים החדשה.
לפנייה לכתב/ת 
אמנון רבינוביץ'
מומלצים
