חסידים שותים: ללכת בין הטיפות המרות
את היין הראשון שותה היהודי בברית של עצמו, ומכיוון שחש כי הוא מרגיעו ממשיך לרדוף אחריו כל חייו. לכן נדרו של הנזיר להימנע מיין מוגדר כמעשה פלא, המנוגד כליל לטבע האדם
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר לַה' מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג--לֹא יֹאכֵל".
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
הסימן הבולט לנזירות הוא ההתרחקות מן היין. כשם שאמרו מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, כך גם הנזיר. לא רק גוזר על עצמו להתרחק מן היין לתקופה קצובה, אלא להרחיק עצמו אפילו מכל דבר שיש בו רמז רחוק ליין, כמו ענבים, צימוקים, חרצנים ואפילו זג הענב.
שלא תתפתה אפילו מחשבתו להיזכר ביין. כל כך חזק כוח המשיכה של היין! כמו שאמרו אל תרבה שיחה עם האישה, כדי להרחיק אותך מן המחשבה עליה, וכן אמרו קול באישה ערווה להראותך שהאדם נרמז גם מדברים הרחוקים מן המעשה הרע מרחק השמש מן הארץ, כך הורו לנזיר להתרחק מסימני היין.
היין הוא שליח הרע
ומדוע יגזור אדם על עצמו להתרחק מן היין כאשר יודעים אנו כי היין ישמח לבב אנוש; כאשר כל יהודי טוב מברך על היין כל ערב שבת וכל מוצאי שבת ומצווה לשתות ארבע כוסות מלאות בליל הסדר ועד דלא ידע בחג הפורים, מדוע ירצה האדם להרחיק עצמו מרחק כזה מן היין הטוב?
על כך השיבו אבותינו: משום שהיין הוא שליח רע. אתה שולח אותו לבטן, הוא הולך לראש. ורבים רבים נפלו ברשתו של היין ואיבדו צלם אנוש.
את היין הראשון של חייו שותה היהודי בעת ברית המילה של עצמו. ומכיוון שחש התינוק כי היין מרגיעו ממשיך לרדוף אחריו כל חייו, ויש לנו להתפלא על אותם שאינם מתמכרים ליין יותר מעל אלה המתמכרים לו. וכל פעם שיש משהו המזכיר לו את הברית גובר עליו יצרו ומוזג לעצמו כוס יין כדי להירגע. שנאמר לברית הבט ואל תפן ליצר.
מנגד, כשהוא שותה יין מתעורר בו זכר הברית, אך אבוי למי שמכור ליין לשמו ואינו יכול להתרפא מכך. הוא צריך לגזור עליו נזירות עולמית עד שייגמל. אך הגמילה מן היין קשה כקריעת ים סוף.
איני שותה להנאתי
ואמתיק זאת בסיפור על יהודי ששתה קצת מעל למידה, וחבריו אמרו לו: אתה חייב להיגמל, כי הבריאות שלך מידרדרת והולכת. אמר היהודי: אתם חושבים שאני שותה להנאתי? אני שותה כדי להטביע את צרותי. אמרו חבריו: לפי הכמות ששתית עד היום, הצרות כבר היו צריכות מזמן לטבוע. אמר להם היהודי: ככל שאני שותה יותר – הן יותר לומדות לשחות.
כבר חכמינו ידעו מניסיונם כמה קשה הגמילה מן היין, ובקשר לכך אביא סיפור בן כאלפיים שנה המובא במדרש ומעיד על מה שאמרנו כאלף עדים.
היכן אפשר להשיג את היין שממנו השתכרת?
היה חסיד אחד, והיה אביו שותה יין הרבה. ובכל שעה שהיה נופל בשוק באו הבחורים והיו מכים אותו באבנים ובצרורים וקוראים אחריו: ראו את השיכור! וכשראה זאת בנו החסיד, נכלם ושאל את נפשו למות.
ובכל יום היה אומר לו: אבא, אני אשלח שליחים שיביאו לך לביתך מכל היין שמוכרים בעיר ולא תלך לשתות בבית היין, כי אתה מביא חרפה עלי ועליך. אמר לו כך פעם אחת ושתיים בכל יום, עד שהבטיח לו אביו שלא יילך לשתות בבית היין.
היה החסיד עושה לאביו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה ומיישנו במיטתו, ואחר כך הולך לו. פעם אחת ירד מטר, ויצא החסיד לשוק וראה שיכור אחד שהוא שוכב בשוק, תעלת המים זורמת עליו, והבחורים והנערים זורקים עליו אבנים ומשליכים עליו בוץ.
כשראה את זה החסיד אמר בלבו: אלך אל אבא ואביאנו לכאן שיראה את זה השיכור, ואת החרפה שעושים לו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר. וכן עשה. הביא אותו לשם והראה לו את השיכור. מה עשה אביו הזקן? התכופף אל השיכור ושאל אותו: איפה אני יכול להשיג את היין הנפלא הזה שממנו השתכרת?
משום כך דרשו מן הנזיר לא רק להתרחק מן היין אלא להתרחק מכל כלי ופרי שאפילו מזכירים את זכר היין.
נגד כל אלה יצא הרמב"ם והוא, כרופא, דווקא המליץ שלא להינזר מיין, אלא בכל ארוחה מרכזית של היום לשתות יין, המסייע לעיכול. אדרבא, הוא ממליץ שלא לשתות מים בזמן הארוחה! המים היחידים שהוא מתיר הם המים המעטים שבהם אתה מוהל את היין.
קורבנו של המתנזר מיין
ומדוע טרחנו לעסוק דווקא בהתנזרות מיין? כי היין וכל הנגזר ממנו הוא המכה שבה הוכה דורנו ואשר לא ידעוה אבותינו, יוצאי מצרים וכל דורות היהודים שלא שתו אלא שתיית מצווה. וכעת נוכל להבין מדוע פותחת הפרשה במילים אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר, יפליא: יעשה מעשה פלא בהחלטה כזאת המנוגדת לטבע האדם.
כדי להבין את הקרבן העצום שמקריב האדם המוותר על היין ומתנזר ממנו, די אם נקרא את שירו (בן שמונה מאות שנה!) של שלמה אבן גבירול המתאר מסיבה אחת שבה הגיש המארח מים במקום יין.
בלי יין, כותב המשורר, שובתת השמחה:
שבעים המה הגיבורים (יין בגימטריה שבעים)
ויכחידום תשעים שרים (מים בגימטריה תשעים)
שבתו שירים כי פי שרים
מלא מים...
בלי יין אין טעם למאכלים:
לחם לאוכל איך ינעם
או איך לחיך מאכל יטעם
עת בגביעים לפני העם
יותן מים...
ובלי יין זוכה המארח לקללה במקום לברכה:
נזיר יהיה לפני מותו
כבני רכב תהיה דתו
יהיו בניו ובני ביתו
שואבי מים...
פתחנו בנזיר וחתמנו בנזיר וביניהם נכנס הרבה יין ויצא מעט סוד. לחיים!
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
