ארץ קשוחה, ילדים טובים

אם תשאלו אדם כלשהו ברחוב לגבי אלימות בבתי ספר, סביר שהמבט שעל פניו יהפוך למודאג. "הנוער של היום... זו בעיה שכולנו צריכים להירתם כדי לפתור", הוא עשוי להגיד, "משנה לשנה המצב רק מחמיר". אותו אדם לא יודע שייתכן מאד שהנחת היסוד שלו שגויה מיסודה.

עוד בערוץ הדעות:

עתידנו לאן? לא רחוק, כנראה / אורי רשטיק

הנסיך מאוהב / רמי סימני

כולנו תקועים בפקק שלא נגמר / תומר סעד

תשעה מתוך עשרה. זהו יחס האנשים שסבורים כי האלימות בישראל גדלה משנה לשנה. הטוענים זאת גם עשויים לציין, באותה מידה, את היד הרכה כנגד העוברים על החוק

 בישראל. כך, למשל, סקר שנערך ב-2010 הראה שרוב הישראלים סבורים שהענישה בה קלה מדי. האם זוהי באמת התמונה במציאות?

מבחינה סטטיסטית, ניתן לראות מספר מגמות ברורות בחברה הישראלית בשנים האחרונות. ראשית, רמת האלימות בישראל, תאמינו או לא, דווקא נמצאת במגמת ירידה. בנוסף, שיעור ההיפגעות מעבירות אלימות במדינה הוא מהנמוכים בעולם המערבי. מצד שני, נתונים רבים מצביעים על כך שמערכת הענישה בישראל, אולי בהשראת האחות האמריקנית הגדולה, היא מהמחמירות בעולם.

ומה לגבי אלימות בבתי ספר? ובכן, בהקשר הזה ניתן לומר שהמצב "קשה, אך יציב". הנתונים, בין השאר מדו''ח הכנסת, מראים אפילו על ירידה קלה, בשנים האחרונות, ברמת האלימות בבתי הספר, וכן במספר תיקי האלימות הנפתחים בהם.

מעגל הפסימיות הקודר

הנוער כיום במצוקה. הנתונים מראים כי שיעור עבירות האלימות של בני הנוער מחוץ לכותלי בית הספר, שימו לב, זינק בכ-200% בשנים האחרונות, על-פי מחקר שנערך ב-2010. לא ניתן שלא לתהות האם זהו ה"מחיר" של המדיניות הנוקשה כלפי התלמידים בבית הספר. למעשה, בשנים האחרונות חלה עלייה מהותית באחוז התלמידים הנושרים מבתי הספר, ומספרם כיום גבוה ממרבית מדינות המערב.

זה נובע לא רק ממצב כלכלי רעוע או הישגים נמוכים בלימודים, אלא גם מניכור למערכת כולה. ואכן, מחקרים שונים מראים שתחושת הניכור של התלמידים בישראל כלפי בתי הספר היא מהגבוהות בעולם. יש בכך בעיה, אין ספק.

במדיניות ה"אפס סובלנות" בעיות רבות אחרות. אחת המרכזיות שבהן היא שלא ברורה כלל היעילות שלה. למעשה, מחקרים רבים, כמו זה של איגוד הפסיכולוגים האמריקני (APA), מראים בבירור שהיא לא יעילה, והביאו בהמשך לזניחתה בארצות הברית. החוקרים מצאו, למשל, שהשעיה תגדיל את הסיכויים להתנהגות שלילית בעתיד. ובכלל, האם נכון לאמץ תכניות חינוך מאחת המדינות היחידות בעולם שלא חתומות על אמנת זכויות הילד?

שאלה נוספת נוגעת להעברת האחריות לטיפול באלימות בבתי הספר למשרד לביטחון פנים, ולא למשרד החינוך. כן, אותו משרד שאחראי על טיפול בפושעים או באסירים.

והמצלמות? עיקר האלימות בבתי הספר כיום היא מילולית. מצלמה פשוט לא תתפוס מקרים אלה: זה לא "האח הגדול". מה גם שכמה מהדברים הפחות נעימים בבתי הספר מתרחשים במקומות הפרטיים ביותר בו.

איפה הכסף? גרסת מערכת החינוך

העובדה היא כי מדיניות ה"עיר ללא אלימות" עלתה לממשלה עשרות מיליוני שקלים בשנה. כאן גם מסתתר פרדוקס: כשנוסף תקציב למערכת החינוך לאחר הוצאת האחיות ממנו, את תפקיד "המבוגר האחראי" תפסו רכזי המשמעת, שגילו אחריות בעיקר בהענשת תלמידים. האם תחת זאת לא היה ראוי, למשל, לפעול להקטנת הצפיפות בכיתות?

יש לכך מספר תוצאות. מנהלים שמצהירים שהם זקוקים לסיוע בטיפול בתופעות האלימות השונות בבתי הספר. תלמידים, ואפילו

 מורים, שמרגישים ניכור כלפי המערכת. הורים שמרגישים שהם מאבדים אחיזה בילד שלהם. ותחושה שבמקום להתמודד עם התופעה, אנחנו רק הולכים אחורה.

הפתרון הוא התמקדות בניכור, ולא באלימות. הדרך לפתור את הבעיה היא באמצעות שינוי מסגרת התבוננות. להוציא מן המשוואה את הפחתת האלימות בבתי ספר, יעד שאותו ניתן להגשים בצורה מסוימת באמצעות ענישה כבדה - אך במחיר כבד. תחת זאת, יש להתבונן על הניכור, ולא על האלימות. במילים אחרות: קביעת מדד הניכור כיעד מרכזי להגשמה, מתוך תפיסה כי הקטנת תחושה זו תשפיע לטובה על החברה שלנו, ובפרט על בני נוער.

רק כשנבין שאין פתרונות קסם, ושהנוער צריך לעמוד במוקד פתירת הבעיות, נוכל לסייע לבתי הספר להגשים את ייעודם החינוכי.