ישראלים לתיאבון: לחבר בין היהדות לדמוקרטיה

אולי זה יפתיע חלק מהאנשים, אבל גם במעוזים המובהקים של הציונות הדתית, בישיבות וביישובים, יש כאלה שאינם מאמינים בקיומו של הקדוש ברוך הוא. אנשים אלה חיים בלב לבה של החברה הדתית, ואף מקיימים אורח חיים דתי, אך רק בשל היתרונות הגלומים בכך, כגון הסולידריות הקהילתית, הרעיון העצום שבשבת, לוח השנה העברי וחגיו, החינוך הציוני-דתי ועוד.

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet  >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• חרדי, ואהבת את העולה כמוך/ פאינה קירשנבאום
  

כששיתפתי במחשבה זו את אחד מראשי הישיבות של הציבור הציוני דתי הוא אמר לי: "אלעזר, לי היה רב, שהיום הוא ראש מוסד דתי, שאמר לי שאינו מאמין בקיומו של הקב"ה. כששאלתי אותו מדוע אם כך הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'אני דתי לתיאבון'".

עצמתו של הביטוי הכתה בי. מונח זה הוא פרפראזה על דברי חכמינו שהבחינו בין שני סוגי אנשים שאינם מקבלים עליהם עול מצוות: "להכעיס" ו"לתיאבון"(תלמוד בבלי, סנהדרין כז ע"א). חכמינו הסבירו שאי קבלת עול המצוות של "מומר לתיאבון" אינה מסיבה אידיאולוגית, אלא מפני שכך נוח לו.

עד אז ידעתי שיכול להיות "חילוני לתיאבון", אך מעולם לא חשבתי שניתן להיות גם "דתי לתיאבון". אותו ראש ישיבה האיר את עיניי, ולימד אותי שאפשר לאהוב את היהדות, לדבוק בה ולהתגאות בה, גם מבלי להתבסס על הוכחות רציונאליות.

מקיימים מנהגים שלא נצטווינו בהם

עיקרון זה, לפיו ניתן להתחבר ליהדות גם ממניעים של גאווה לאומית, ולאו דווקא בגלל הוכחות דתיות,

כבר נהגה בעבר על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק ראה ביטוי לכך בדבקות של עם ישראל גם במנהגים שאין להם מקור ברור בהלכה: "ואין הדבר תלוי דווקא בדעות נאצלות… שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטווינו בהם על פי שום נבואה, והכול מפני חיבתה של אומתנו" (אדר היקר עמ' לח).

על בסיס תובנה זו, ניתן לחבר ליהדות גם אנשים אשר נקשרים אליה על בסיס אהבת הלאומיות היהודית, גם אם אין הדבר נובע מתפיסה דתית מובהקת.

גישה זו, המחדדת את המשותף ומרחיבה את מה ואת מי שנחשב "יהודי דתי", מקהה את הפער בין יהדותה של המדינה ובין הרב-גוניות האנושית והתרבותית של אזרחיה.

מדינה יהודית במובן הרחב

אמנם ניתן להתמקד בשונה ולחדד את הקיטוב בינינו, למשל על ידי הגדרת אדם כ"יהודי" על בסיס הגדרות צרות, כגון אם השולחן ערוך אצלו גובר על חוקי המדינה או שאיננו שומע שירת נשים. אך אם אנו רוצים שתתקיים כאן מדינה יהודית במובן רחב -מדינה שהיא מדינתם של יהודים שומרי דמוקרטיה בדיוק כמו של היהודים שומרי התורה וכן של מיעוטים שחלקם משרתים בצבא ותורמים לחברה - כל אחד צריך לדעת לעשות צעד אחד אחורה ולקוד קידה לאחר, למען החיים המשותפים ובכדי ליצור חברה מאוזנת וצודקת.

הרקע האישי שלי, כמי שגדל, התחנך ומחנך את ילדיו במוסדות הציונות הדתית מחד, ומאידך עשה את הקריירה הצבאית שלו בסביבה חילונית ובחשיפה גבוהה לבני מיעוטים, חידד אצלי תובנה זו.

אני מאמין שגם בחקיקה בכנסת אפשר לקרב בין שני העולמות, ויש לכך מספר דוגמאות. חוק השבות: מבחינה דמוקרטית "טהורה" אין סיבה שיהודי יזכה באזרחות בקלות גדולה יותר מכל בן לאום אחר, אבל כאן, במדינת ישראל - הדמוקרטיה קדה קידה ליהדות.

בחוק נישואים וגירושים ישנה קידה הדדית: מצד אחד, המדינה הדמוקרטית שרוב חוקיה אינם קשורים להלכה היהודית מקבלת על עצמה את הדין הדתי בנישואים וגירושים, ומצד שני בתי הדין הרבניים מחויבים לחוק יחסי ממון המחייב אותם לחלוקה שוויונית של רכוש בין שני בני זוג.

באופן אישי, כאלוף בצה"ל, מעולם לא חייבתי בן מיעוטים לשיר את ההמנון, אבל יחד עם זאת דרשתי מהם לעמוד דום ולהצדיע למדינה אשר מספקת להם ביטחון אישי וכלכלי.

יותר נבחרי ציבור בגוף הבוחר לרבנות

בכנסת הנוכחית בדעתי לקדם מספר הצעות ברוח זו, ואף הקמתי שדולה לקידום החיבור בין יהדות לדמוקרטיה. אני רוצה לקדם דמוקרטיזציה בהליכים הקשורים למוסדות הדת במדינה.

הגוף הבוחר לרבנות הראשית ולרבני ערים צריך לכלול יותר נציגים שהם נבחרי ציבור ופחות אנשים אשר מונו באופן פוליטי. כמו כן, יש לאפשר לרבני ערים לקיים הליך גיור, ובכך להקל עליו, בניגוד למצב הקיים כיום שקיימים מעט מאוד בתי דין לגיור וההליך הוא איטי ומסורבל.

אני מקווה שכשם שהצלחתי לקדם את רעיון הזהות היהודית בצה"ל בפרויקטים כגון "נתיב", המאפשר לחיילים לסייר באתרי מורשת וללמוד על יהדות וציונות, עריכת שבוע זהות יהודית בבה"ד 1 מדי שנה , סדרות ליהדות ודמוקרטיה מקורס מכי"ם ועד השתלמויות לקצינים בכירים (מחצ"בים) , גם בכנסת ישראל אצליח לקרב בין העולם הדמוקרטי לעולם היהודי.