"הנגאובר 3: חוזרים לווגאס": בדרך לשומקום
הפרק האחרון בטרילוגיית "בדרך לחתונה" פה, ונראה שכולם מחכים שהסוף כבר יגיע: הבמאי, השחקנים וכנראה גם הקהל. גם המעריצים האדוקים של סדרת הקומדיות המצליחה יתאכזבו מ"הנגאובר 3: חוזרים לווגאס", שאינו מצחיק ואפילו לא וולגרי
אדם אופטימי היה אומר "סדרת סרטים טובה כמו הסרט האחרון שהיה בה". רוצה לומר, ההצלחה של הסרט החדש תלויה במידה בה הצליח הסרט הקודם לספק את הסחורה. אם הקודם היה טוב - הצלחתו של הפרק הבא מובטחת, ואם הקודם היה רע - את המחיר ישלם הסרט החדש.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
התיאוריה הזו מוכיחה עצמה, פעם אחר פעם, כשגויה לחלוטין. הקהל הרחב מוכן לבלוע סרטים ירודים ואפילו אכזבות קשות, אך הוא מונע מתקווה לשחזור ההצלחה של הסרט הראשון. כך למשל, ההצלחה המפתיעה של "המטריקס", הובילה לסרט הכושל "מטריקס רילודד". למרות זאת, הקהל לא אמר נואש והתייצב ל"מטריקס רבולושנז" רק כדי להבין עם כותרות הסיום שעוד פעם עשו עליו סיבוב.
כל זה מוביל אותנו לפרק האחרון בטרילוגיית "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (חטא השם המסורבל של הפרק הראשון הופך למסע ייסורים עם הופעת הפרקים הבאים). ההצלחה של "הנגאובר 3: חוזרים לווגאס" (The Hangover – Part III"") מובטחת חרף עליבותו של הפרק השני "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק".
הביקורת הפשוטה והמהותית ביותר לגבי "הנגאובר 3: חוזרים לווגאס" היא שלו היה זה הסרט הראשון בסדרה, לעולם לא היינו זוכים לפרק שלישי. גם לא לשני. אין כאן את המוטיבים המרכזיים של התהוללות שיש בה תוספת אלמנט של אובדן זיכרון. גם אין את אותו ניסיון לשחזר את המהלכים שהובילו למצב האומלל בו נמצאות הדמויות.
הדקות הראשונות והסיום (הקדם כותרות שעליהן גאוות הסדרה) מזכירים את הטון של הסרטים הקודמים, אך כל מה שנמצא בין שתי קצוות אלו תואם עלילת מתח (נטולת מתח) ואקשן (חסר ייחוד). "חוזרים לווגאס" מעדיף את אלו על פני ההומור הוולגרי והתפניות ההזויות שהפכו את שני הפרקים הקודמים ללהיט גלובלי. בחירה זו, ובעיקר אופי הביצוע הכושל שלה, צפויה לאכזב גם את המעריצים הלא בררנים ביותר של הסדרה.
האם הנכונות של הבמאי/תסריטאי טוד פיליפס לחרוג מהטון של שני הפרקים הקודמים היא העזה הראויה לשבחו? האפשרות הזו נפסלת מיד מכיוון שאין כל קשר בין המושג "העזה" לדבר בסרט. אפילו הבדיחות המועטות שישנן הן לא בטעם רע במיוחד (חוץ מאלו שעוסקות בבעלי חיים).
ההחלטה של הסרט השני לחזור באופן מדויק על השטאנץ של הסרט הראשון נראית, בדיעבד, כהברקה. שונותו של הסרט הנוכחי היא תוצאה של הכרה בכך שלא משנה מה יהיה בו - הצלחתו מובטחת. כפרק האחרון בטרילוגיה זה ממילא לא ישפיע על הסרט הבא, אז למה להתאמץ?
אפילו הוולגריות חסרה
הרביעייה מתאחדת שוב, אבל הפעם בלי הנגאובר או סמים מטשטשי תודעה. בהתחלה יש ג'ירפה שראשה נקטע (בהמשך עוד שלל חיות יעברו התעללות), וסיד גארנר (ג'פרי טמבור) מת מהתקף לב. לשני הדברים אחראי, איך לא, אלן (זאק גליפיניאקיס). בסרט הזה הוא הופך מצלע בקבוצה לדמות המובילה את העלילה, והדבר לא עושה חסד עם הסרט.
אבל מה אכפת לאד הלמס (סטו "רופא שיניים הוא גם רופא" פרייס) ולברדלי קופר (פיל וונק). הם כאן כי הם חתומים על חוזה, אז שגליפיניאקיס יעשה את רוב העבודה, והם יקבלו את הכסף המובטח להם.
הניסיון לעזר לאלן במצבו הלא פשוט מוביל ליציאה לדרך, ומשם חטיפה של הקבוצה ושל העלילה על ידי גנגסטר בשם מארשל (ג'ון גודמן). הוא מנסה להתחקות אחר מטילי זהב בשווי של 21 מליון דולר שנגנבו ממנו על ידי דמות המשנה הסינית מר צ'ו (קן ג'יאונג). מכיוון שאלן היה האחרון שהיה בקשר איתו,
דאג (ג'סטין בארתה), החבר המשעמם בחבורה, נחטף ונתון בסכנת מוות אם חבריו לא ימצאו ויסגירו את מר צ'ו לגנגסטר.
ההתחקות אחר מר צ'ו התופסת חלק ניכר מהעלילה, משעממת. מריחת זמן עד המחצית השניה של הסרט שבה החבורה חוזרת למקום הפשע הראשוני - לאס וגאס. יש כאן אלמנטים של סגירת מעגל ביחס לפרק הראשון (חזרתה של החשפנית והתינוק), אבל הניסיון ליצוק לתוכם אלמנט של רגש הוא מניפולציה עלובה, בהתחשב באיכותו הירודה של הסרט ובטון הלא נעים באופן עקבי שלו.
חווית המציאות המעורערת לתוכה מושלכים הגיבורים הופכת בסרט זה לרצף פעולות בנאליות בניסיון להתחקות אחר צ'ו. באותה טקטיקה, ששימשה את הסרט השני, כותרות הסיום אמורות להיות קפסולה מרוכזת של מה שנעדר בסרט, אבל זה מעט מדי ומאוחר הרבה יותר מדי מכדי להציל את הסרט.
