"מחסל מקצועי": סרט ב-50 סנט
הראפר 50 סנט מככב במותחן "מחסל מקצועי", שכוון בעיקר לצפייה ביתית בארצות הברית ומיועד לקולנוע אצלנו. רוברט דה נירו ופורסט וויטאקר לא מוסיפים, אלא רק משפילים את עצמם
"מחסל מקצועי" ("Freelancers") עלה בקיץ שעבר למספר מצומצם ביותר של מסכים בארצות הברית. תוך פחות משבועיים הוא כבר הגיע למקומו הטבעי - ספריות ההשאלה, וגם שהם הוא רחוק מלהיות מוצר ששווה השקעה של דולרים בודדים. כמעט שנה מאוחר יותר יש בארץ מי שסבור שהוא ראוי להופיע על מסכי הקולנוע בישראל.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסרט מתהדר בשני זוכי אוסקר - רוברט דה-נירו ופורסט ויטאקר. בערך פעם בחודש עולה למסכים סרט של דה-נירו ו"מחסל מקצועי" הוא המנה שלו למאי 2013. מי שהיה גדול השחקנים האמריקאים במשך תקופה של כ-15 שנה (מתחילת שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80) מפגין שוב ושוב שיקול דעת אפסי בבחירת תפקידים.
פעם בשנה הוא עושה תפקיד לא רע, בדרך כלל בסרט שמבוים על ידי במאי בעל קבלות (דיוויד או. ראסל), עם תסריטאי מקצועי ועם שחקנים ששיתוף הפעולה איתם יכול להוציא ממנו הבזקים של גדולת העבר. כל הדברים הללו חסרים באופן מהותי בסרט הנוכחי. למעשה מוטב להחליף דיסקט, ולהבין ששמו של דה-נירו הופך את הסרטים לחשודים באיכותם - עד שיוכח אחרת. כמה עצוב, וכמה לא ראוי שכך יהיה.
זוכה פרס האוסקר השני הוא פורסט וויטאקר (שזכה על תפקידו כאידי אמין ב"מלך האחרון של סקוטלנד" מ-2006). אמנם יש לוויטאקר כמה סרטים ראויים ברזומה, ורקורד מכובד של הופעות בטלוויזיה, אבל קשה להתפעל מהתפוקה הקולנועית שלו בשנים האחרונות. גם אם הופעתו היא לא בסיס לכוח המשיכה המסחרי של הסרט, הרקורד המקצועי שלו מקנה חותם איכות מאוד לא מוצדק. לא לעבודתו כאן ולא לסרט בכללותו.
לצד שניים אלה, קרטיס ג'קסון (המוכר יותר כראפר 50 סנט) מגלם את גיבור הסרט מאלו, שוטר טרי הממשיך את המסורת משפחתית של אביו המנוח ושמהר מאוד מבין כיצד עבודת השוטרים מתנהלת בפועל. הסרט מנסה להפוך את כשרון המשחק של מר 50 לאטרקציה המרכזית. הבמאי ג'סי טררו, במאי וידאו קליפים לשעבר (בין השאר ל-50 סנט), ומי שכבר השתמש בכישרונו של הראפר בסרט קודם שביים ("אקדח", 2010). כנראה ששיתוף הפעולה הקודם השביע את רצונם של שני הצדדים, אבל מצפייה בסרט הנוכחי קשה להבין מדוע.
מר פיפטי נוכח בכמעט כל סצנה, וכל השאר הדמויות הן לא יותר מליווי שולי של הדמות במסעה הקצר לעבר הריקבון האופייני, כך על פי הסרט, לשוטרים בניו יורק. הסרט, אגב, מצולם באופן מאוד לא משכנע בניו אורלינס שאמורה להידמות לניו יורק. אני מציין פרט זה מכיוון שהוא מרמז על מידת הרצינות המשותפת לכל אספקט אחר בסרט - בימוי, עלילה, פיתוח דמויות, ליהוק.
אין לי דעה לגבי כישרונו של פיפטי כראפר, אבל, כמו שאומרים החברים מעבר לאוקיאנוס האטלנטי, 'Don't Quit Your Day Job'. מדובר במפגן תכלית של אפס כריזמה, ומידה דומה של כישרון משחק. העובדה שכבר יצא לו לשחק בסרט קודם עם דה-נירו ("רצח מוצדק" מ-2008) מעידה יותר על מצב הקריירה של השחקן הוותיק מאשר על כישרון המשחק של הראפר.
ביום בו מאלו חוגג את סיום ההכשרה הוא פוגש את השוטר הוותיק קפטן ג'ו סרקון (דה נירו) - מלך הביצה המושחתת. הוא הכיר היטב את אביו של מאלו (וכמובן שניתן לנחש לאן קשר זה מהעבר יוביל את העלילה). בנוסף לדמותו של סרקון, יש סגן מנטור - לוטננט לארו (וויטאקר), עוד שוטר רקוב ומסומם.
דמות מיותרת שהתסריט היה יכול להסתדר היטב בלעדיה, כפי שניתן היה להסתדר היטב ללא כל הסרט הזה.
שני המנטורים מכניסים את מאלו למעגל הפנימי של השוטרים עולם שבו ברור כי הם לוקחים שוחד, והשאלה היחידה היא האם תסתפק בלהיות דג רקק (העושה זאת בקנה מידה קטן), או שתהיה חלק מהמאפיה של השוטרים. כך מאלו זוכה ליהנות מבתי העינוגים, הסמים והזונות שהם, כך נראה, חלק מרכזי מהתנאים הסוציאליים שארגון צללים זה מעניק לחבריו.
אין כאן סיפור על שוטר תמים שמגלה איך עובד העולם האמיתי. מאלו היה רקוב גם לפני המפגש עם הפטרון החדש. דרכו לאקדמיה לשוטרים עברה, ככל הנראה, במיטה הנכונה. ויחד איתו הוא גורר לתוך עולם זה כמה שוטרים צעירים שהופכים להיות חלק מהצוות שלו. יש דילמה שבפניה תעמוד הדמות, ותהליך של "שינוי", אבל הוא דל ולא מעניין מכיוון שהדמות היא כזו. כל פרק ממוצע בסדרת משטרה בינונית בטלוויזיה מציע יותר מאשר הסרט הזה.
