"איש ללא סלולרי": ערבי ישראלי, דור 3
פערי הדורות בחברה הערבית-ישראלית עומדים במרכז הדרמה הקומית "איש ללא סלולרי". למרות שמדובר בביטוי חיובי של אוכלוסיה שנעדרת על פי רוב מהמסכים, סרטו של סאמח זועבי מחמיץ את ההזדמנות להגיד משהו בעל חשיבות מהותית
הדימוי הפאלי של אנטנה סלולרית המזדקרת מעל כפר פלסטיני בצפון הארץ הוא ההברקה של "איש ללא סלולרי", סרט הביכורים של סאמח זועבי. מין ביטוי סמלי ומכוער למדינה המדכאת ומפלה את מי שמכונים "ערבים-ישראלים".
למרבה הצער, זועבי (שגם כתב את התסריט יחד עם פרד רייס) אינו מצליח לעשות יותר מדי עם הסיטואציה שעומדת במרכז סרטו - מחאתם של תושבי הכפר נוכח האנטנה שהוצבה בחלקת אדמה שהופקעה מהם.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
גיבור הסרט הוא ג'אוודת (רזי שוואדה), פועל בניין צעיר ונאה שמקדיש את עיקר זמנו לחיפוש אחר בחורות. כאשר אביו הפלאח (באסם לולו הנפלא) מגלה את האנטנה הסלולרית בחלקה הצמודה לשלו, הוא מנסה לגרור את בנו ואת הכפר כולו למלחמה בה.
ג'אוודת אינו שש להצטרף למאבקו של אביו. שיחות החיזור בטלפון הסלולרי, הבילויים עם חברו הטוב, מוחמד (לואי נופי), והניסיונות הנואשים לעבור את הבחינה בעברית על מנת להתקבל לאוניברסיטה, מעניינים אותו הרבה יותר. חלומו הגדול הוא לעזוב סוף סוף את הכפר. למרבה התסכול, ג'אוודת מוצא עצמו תחת מעקב של אנשי שב"כ החושדים בקשר הסלולארי שהוא מנהל עם צעירה פלסטינית המתגוררת בשטחים.
המתח שבין ג'אוודת לאביו איש האדמה מייצג את הקונפליקט שבין שני דורות בחברה הערבית העכשווית: דור ההורים השמרני, העיקש והעייף שמצא עצמו אחרי קום המדינה במעמד הדיאלקטי והבלתי אפשרי של "ערבים-ישראלים", ומולו הדור הצעיר נטול הערכים שמבקש פשוט לחיות ואינו טרוד במאבקים. כך, אף שג'אוודת ומוחמד מוצאים עצמם פעם אחר פעם מוּפלים לרעה וחשודים בעיני אנשי הביטחון הישראליים - הם אינם חושבים לרגע להתקומם.
"איש ללא סלולרי" מבוסס בחופשיות על מעשה שהיה, כאשר שני צעירים ערביים פוצצו אנטנה סלולרית שהוקמה בפאתי כפרם. בסרט, כאמור, הופכת זו לדימוי סימבולי, וכאשר שריפה "מסתורית" מכלה אותה מסתובבים כל בני הכפר בחיפוש אחר אות קליטה. זהו אותו סמל של דיכוי ואפליה שהציבור הערבי אינו חפץ בו אך, על פי הסרט, אינו מסוגל בלעדיו.
אכן, זועבי אינו נרתע מלבקר בחביבות את החברה הערבית - את העקשנות המעצבנת של בני דור ההורים, כמו גם את אדישותם ונהנתנותם של הצעירים. אך סרטו נופל קורבן לרצף של אמירות בעלות אופי דידקטי, שהופכות אותו לשטחי ופשטני. הדמויות משמיעות בטקסיות רפליקות בנוסח "דו-קיום בתחת שלי", או "אנחנו 20 אחוז מהאוכלוסייה, אבל רק 5 אחוזים לומדים באוניברסיטה" - והתוצאה נדמית חסרת תחכום.
הסרט גם לוקה בהצגת המהפך התודעתי שעובר ג'אוודת, כאשר הוא מחליט להצטרף למחאתם של זקני הכפר, ומנסח בעבורם עצומה הכתובה בלהט פוליטי, ומתוך כבוד למסורת. בתוך כך נשכחת הצעירה המתגוררת בשטחים שהוא מחזר אחריה, ובגלל איומי השב"כ אינו יכול להיפגש איתה.
ערבית מדובררת
יש משהו סימפטי באופן שבו "איש ללא סלולרי" (שזכה לפני כשנתיים בפרס הראשון בפסטיבל מונפלייה לקולנוע ים תיכוני) מציג את עולמם של צעירים פלסטינים רומנטיים. אלא שהדמויות אינן מעניינות דיין והסרט רוב הזמן מדשדש במקום. במיוחד אמורים הדברים בהפגנה שהופכת להפנינג מקומי, אבל שום דבר מסעיר או סוחף לא קורה במהלכה. הסרט אמנם מזכיר ברוחו את הקומדיות האנושיות הקטנות ממזרח אירופה, אך הדרמה שבמרכזו פשוט לא מספקת.
החיזור של ג'אוודת אחרי רנא (נאלה זרקאווי), בת כפרו שמייצגת דור חדש ועצמאי של נשים פלסטיניות צעירות, מעורר את התנגדותו של אחיה השמרן, שהוא שוטר. אך גם הסיפור הרומנטי הזה אינו זוכה לפיתוח ראוי בסרט. נדמה שזועבי ביקש לתת ביטוי למגוון קונפליקטים המאפיינים את החברה הפלסטינית בישראל - מתחים דתיים, בין-דוריים ופוליטיים - אך אינו דן בהם ברצינות ובשנינות.
ועם זאת, חשיבותו של "איש ללא סלולארי" היא בעצם היותו סרט המייצג את המגזר הפלסטיני בישראל, ובמידה רבה גם מיועד אליו. מעט, מעט מדי, סרטים נעשים כאן על ידי קולנוענים הבאים מתוך החברה הזו, במטרה להציג את סיפורה, את דיוקנה האנושי ואת הדרמות המאפיינות אותה (ע"ע "עטאש-צימאון", "כרוניקה של היעלמות" ו"התערבות אלוהית"). מבחינה זו, ולמרות פגמיו, סרטו של זועבי מביא אל המסך קול שחשוב להמשיך ולהשמיע אותו.
