"טראנס": לא חייבים לתת צ'אנס לטראנס
המותחן הפסיכולוגי החדש של דני בויל "טראנס" מלא בתפניות עלילתיות, סגנון תוקפני, גודש צבעוני, חיתוכים מהירים, ומוזיקה שאינה מרפה - הכל כדי שלא נבחין כי מתחת לכל הרעש והצלצולים מסתתר סרט יומרני ובינוני למדי
הסכנה בכתיבת ביקורת על סרט כמו "טראנס" (“Trance”) היא שהסרט ישמע מעניין יותר מכפי שהוא בפועל. הבמאי דני בויל ("טריינספוטינג"), בעבודתו הראשונה מאז את טקס הפתיחה של האולימפיאדה בלונדון, מנסה לחזור לקולנוע ולעשות זאת בסערה. הסרט הוא חיבור של תפניות עלילתיות מופרכות בסרטי בריאן דה פלמה ("שבע פנים לקין") להיפר-קינטיות בנוסח סרטי טוני סקוט המנוח. הכל נמצא כאן - קצוץ טחון ומעורבב. זה אמור לפוצץ את המוח, אך מצליח בעיקר לייגע.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
זה מתחיל עם המספר הלא אמין (בסגנון "מועדון קרב") - סיימון (ג'יימס מקאבוי). הוא פונה אל המצלמה ומציג את עולמו. כעובד בבית מכירות יוקרתי, הוא אחראי לשלומן של יצירות אמנות שיכולות להגיע לעשרות מיליוני דולרים. בתחילת הסרט הוא מעביר אותנו דרך הפרוצדורה שננקטת במהלך אירועי שוד, ושאמורה להותיר את יצירת האמנות מחוץ להישג ידם של השודדים.
אך סיימון אינו מה שהוא נראה במבט ראשון וגם תודעתו, כפי שנגלה בהמשך, אינה כפי שהיא מוצגת. וגם מעמדו כגיבור, זה שחוויותיו אמורים מצע עבור העלילה, רחוק מלהיות ברור ככל שהסרט מתקדם. כלומר, התסריט של ג'ו אהרן וג'ון הודג' יורה לכל הכיוונים, מערער את כל הבסיסים, ועדיין מצפה - באופטימיות מופרזת - שמבלבול זה ייווצר דבר בעל ערך.
אמנות זה לא
סיימון חבר בכנופיה המתכננת לשדוד את תמונתו של פרנסיסקו גויה "מכשפות באוויר" (1798). במהלך השוד הוא פועל בצורה לא צפויה, ומנהיג הכנופיה פרנק (ונסאן קאסל) חובט בראשו מכה מעלפת. פרנק נמלט מהזירה, אך מגלה בחוץ כי התמונה אינה מצויה בראשותו. היכן התמונה? בגלל המכה סיימון טוען שהוא איבד את זיכרונו.
סשן עינויים הכולל עקירת ציפורניים משכנע את הכנופיה כי סיימון דובר אמת. לכן מתקבלת החלטה לתת לו לבחור מהפנטת שתנסה לחלץ את המידע מתוך ראשו. והוא בוחר, כפי שרבים היו עושים, במטפלת אליזבת (רוזאריו דוסון).
מרכיבי הפילם נואר של הסרט דורשים גם תוספת של אינטריגות מיניות לעלילה. אליזבת המהפנטת מתגלה תוך זמן קצר כדמות הרחוקה מלהיות תמימה. היא לא רק מסכימה לשלוף את המידע ממוחו של העבריין בתמורה לנתח יפה מההכנסות של הציור האבוד, אלא מוכנה גם לתרום את גופה, להנאת הדמויות והצופים, למען המאמץ.
יש סוג של אירוניה אינטר-טקסטואלית בכך שהדמות המגולמת על ידי מקאבוי (פרופסור אקסבייר הצעיר ב"אקס-מן: ההתחלה") נחקרת על ידי מהפנטת שכוחותיה בסרט מוצגים ככמעט שקולים לאלו של המוטאנט הטלפתי. אבל המעבר לתהליך ההיפנוט פותח את תיבת הטריקים הגדולה של בויל שבה אין רגע דל - למעט הסרט בכללותו.
כך אנו מקבלים תנועה מתמדת בין זיכרונות שיש לדמות, לזיכרונות מושתלים על ידי המהפנטת, להופעות אורח שלה בזיכרונות אלו - הן כדמות פועלת, והן כמהפנטת העומדת מהצד. בהמשך יהופנטו גם אנשים אחרים. המעבר המהיר, ההצלבה בין רמות מציאות, ולעיתים מיזוגן, מייצר פלונטר הולך וגדל של "מה קרה באמת?", עד שאנו מחליפים את השאלה בתהייה "מתי זה יגמר?". התודעה המוצגת במצב ההיפנוטי אינה נבדלת מה"מציאות" החיצונית.
הכל מבוים באותו סגנון תוקפני ולא מרפה של צבעים, חיתוכים מהירים ומוזיקה שאינה מרפה. יתכן שבויל מודע לכך שללא ניסיונות מתמשכים להסוות את נקודות החיבור בין הרמות השונות, יתגלה כי מתחת לכל הרעש והצלצולים מסתתר סרט בינוני למדי. לכן, כמו סוכן מכירות הדוחף מוצר כושל בערוץ קניות, הוא לא סותם את הפה לרגע.
שני העשורים האחרונים הציגו בפנינו לא מעט סרטים המשחקים עם תודעתן של הדמויות ועם זו של הצופים. החל מ"החשוד המיידי" (1995), דרך "החוש השישי" (1999), "מועדון קרב" (1999), "ממנטו" (2000) ו"ההתחלה" (2010). הדוגמאות שהוזכרו הן של הסרטים הטובים בקבוצה, אך אפילו סרטים אלו מתנדנדים על קו הגבול בין הברקה מפעימה למניפולציה חלולה. לעיתים אחד מסרטים אלו עורר השתאות במהלך הצפייה הראשונה, אבל במרחק של זמן לא הותיר חותם משמעותי.
במקרה של "טראנס" אין סיכוי שזה יקרה. במהלך הסרט כבר ברור שהתנדנדותו בין הברקה לבידור חלול הוכרעה, וכל שנותר לעשות הוא לחכות, בסבלנות שהולכת ופוחתת, עד החשיפה האחרונה והסופית ושתניח לנו לצאת מאולם הקולנוע.
