"סביונים": חמוד - קצת יותר מדי
הדרמה הצרפתית הנוסטלגית "סביונים" מנסה לרגש ולהצחיק בכל מחיר. זה בא טבעי כששתי הילדות המקסימות ממלאות את המסך, אבל לעיתים המאמץ הסנטימנטלי מוגזם
"סביונים" ("Du Vent Dans Mes Mollets") הוא סרט צרפתי מתנחמד יתר על המידה, כזה שממש מתערסל בזרועותיו של הצופה ומתחנן שיאהבו אותו. עם שתי ילדות מתוקות שמנבלות את הפה, צבעוניות חמימה, זוג הורים אקסצנטרי ודמעות לקינוח - הסרט הזה ממש עושה הכל כדי למצוא חן.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
גיבורת סרטה של קארין טרדיו, על פי ספר קומיקס מאת רפאל מוספיר שעלילתו מתרחשת בשנת 1981, היא ראשל (ז'ולייט גומבר), בתם בת התשע של ניצול שואה (דני פודלידס) ואם ממוצא תוניסאי (אנייס ז'אווי). חששותיה מפני החזרה לבית הספר, ומנהגה לישון עם הילקוט על גבה, מביאים את אמה הדואגת לשלוח אותה לפסיכולוגית (איזבלה רוסליני).
הטריילר של "סביונים"
בבית הספר היא פוגשת בוואלרי (אנה למרשן), ילדה חצופה ותוססת, ומתאהבת ממבט ראשון באחיה הבכור. רגע ההתאהבות שלה מלווה בשירו של ריצ'רד סנדרסון "Dreams Are My Reality", ששימש את הפסקול של "שיגעון של מסיבה" - להיט הנעורים של השנה בה מתרחש הסרט. אך לעניין אין כל איזכור בהמשך, ולמעשה זוהי רק עוד אחת מאותן התחכמויות סגנוניות ועלילתיות ש"סביונים" גדוש בהן.
ראשל משתוקקת לחיות כמו ילדה רגילה, אך הוריה אינם מאפשרים לה זאת. סבתהּ המשותקת למחצה חולקת עמה את חדרה, אמהּ האובססיבית מעניקה לה ליום הולדתה מתנה מקורית - ילד אתיופי רעב שלגורלו היא אחראית, ואביה חולק עמה את השקפת עולמו הסקפטית. הם, כמדומה, מתקשים להתנתק מטראומות הילדות שלהם: האב שומר צנצנת מלפפונים חמוצים ליד מיטתו, ואילו האם סוגרת אותה בארון - תחליף לחדר החשוך שבה נהגו לכלוא אותה כעונש, בתוניס.
כאשר הן מתגנבות לחדר המורים, ואלרי וראשל מגלות שמורתן הסקסית והנשואה מנהלת רומן חשאי עם המורה להתעמלות. בהמשך, אביה הכבוי של ראשל מוצא עצמו נמשך לאמה הגרושה והפתיינית של ואלרי (איזבל קארה), שבביתה הוא מתקין מטבח חדש (זאת, לעומת המטבח המתפרק בבית הוריה של ראשל שמייצג, כמובן, את התרופפות מערכת היחסים ביניהם).
חינו המסוים של "סביונים" נובע מנוכחותן של שתי הילדות. הופעתן הופכת מקסימה ממש בסצינה שבה הן מציגות את שידורי הטלוויזיה ומשחזרות את אופרת הסבון המיתולוגית "דאלאס". אך הסרט בעיקרו אינו אלא רצף של סצינות מתקתקות וסנטימנטליות, חלקן מוצלחות, שמוגשות לצופה באופן מכני ומחושב, וללא הגיון רגשי ודרמטי מסוים. כך, למשל, הקשר האישי שבין האם, שהיא רופאת עיניים, לאחד ממטופליה, גבר שחור מבוגר - אינו מגיע לכלל פיתוח.
האסתטיקה של הסרט, שמשלבת בין היתר דימויים סוריאליסטיים, סצינות שכמו מצולמות במצלמת 8 מ"מ ביתית ופרסומת למטבחים, אף היא לא יותר ממניירה סגנונית - כזו שנועדה לעטוף את הצופה בעודף נחמדות המחפה על היעדר מקוריות ועניין.
הדביקוּת הזו הופכת בוטה במיוחד בסופו של הסרט. אז, מבלי לחשוף, בולטים במיוחד מוגבלותו הרגשית וחוסר ההשראה של "סביונים" (ששמו המקורי הוא "הרוח בשוקיים שלי"), שנדרש לפתרון הזול והנדוש ביותר שאפשר להעלות על הדעת כדי לרגש. זהו המקום שבו הסרט הופך לבלתי נסבל כמעט.
"סביונים" הוא מוצר מלאכותי לחלוטין שכל מטרתו היא להקסים אותנו. שם התואר "חמוד" מופיע כשלט מהבהב כמעט מעל כל סצינה בו. מה שהופך אותו לסרט בר עיכול, אחרי הכל, הוא הופעתם של ז'אווי ופודלידס (מי שגילם את דמותו של הנשיא סרקוזי בסרט האלגנטי "הכיבוש"), שמעניקים לסרט שמץ של אנושיות. הם, ושתי הילדות החמודות. אוף, הנה שוב המילה הזאת.
