"תקוות גדולות": תקווה אין, אכזבות יש בשפע
מייק ניואל מגיש עיבוד סתמי במיוחד ל"תקוות גדולות" של דיקנס, ללא שמץ של הומור ואנושיות. המזל הוא שלפחות בחלק מהזמן נחסכת מאיתנו הופעתה האיומה של הלנה בונהם קרטר
הבעיה העיקרית עם "תקוות גדולות" ("Great Expectations") היא שלא ברור מדוע היה צריך עוד עיבוד לספרו הקלאסי של צ'רלס דיקנס מ-1861. מאז הגרסה המהוללת של דיוויד לין מ-1946 (שלא היתה הראשונה), צולמו עוד עשרות סרטים וסדרות טלוויזיה שהתבססו על הרומן - שלא לדבר על הפקות תיאטרון. גרסתו הנוכחית של הבמאי מייק ניואל ("ארבע חתונות ולוויה אחת") אינה בולטת ביניהם.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כמו "דיוויד קופרפילד" לפניו, גם הסיפור על אודות פיליפ פיריפ (המכונה "פיפ") הוא רומן חניכה שבמרכזו תהליך התבגרותו של נער כפרי והפיכתו לג'נטלמן אנגלי. הסיפור נפתח כאשר פיפ היתום המתגורר עם אחותו המרשעת (סאלי הוקינס) ובעלה הנפח (ג'ייסון פלמינג), פוגש באסיר נמלט (רייף פיינס) המסתתר בבית הקברות. הוא מביא לו בגנבה אוכל ומשקה, אך האסיר נתפס תוך מאבק עם פושע נמלט אחר, והשניים מוחזרים לבית הכלא.
בהמשך מגיע פיפ (טובי אירווין) לבית סאטיס, אחוזתה עטופת קורי העכביש של מיס האווישם, רווקה עשירה ואקסצנטרית הלובשת שמלת כלולות ישנה, ובגילומה של הלנה בונהם קרטר מזכירה דמות שהגיחה מסרט של טים ברטון. שם הוא מתבקש לשמש חבר למשחק לבתה המאומצת, אסטלה.
שנים אחר כך, כאשר פיפ, עתה בחור צעיר (ג'רמי אירווין, אחיו הבכור של הנ"ל), משמש כשוליית נפחים אצל גיסו, הוא מתבשר על ידי עורך הדין ג'גרס (רובי קולטריין) כי מיטיב מסתורי החליט להעניק לו סכום כסף משמעותי על מנת שייסע מיד ללונדון ויהפוך לג'נטלמן שעתידו לפניו (מכאן שמו של הרומן) - וכך הוא עושה.
עם חלוף השנים הוא מגלה לא רק את זהותו של הנדבן העלום, אלא גם את האמת הטרגית על העלמה האווישם. מכאן והלאה מתגלגלת לה עלילה שלא היתה מביישת כל אופרת סבון מודרנית, כאשר צירופי מקרים מופרכים, סודות דרמטיים ותפניות גורליות נקרים על דרכו של פיפ בקצב מסחרר.
גרסתו של ניואל (לפי תסריט מאת דיוויד ניקולס) כתובה ומתנהלת בקורקטיות מייגעת. עיבוד שדוחס פנימה את מרבית פרטי העלילה, בקיצורים מתבקשים. כתוצאה, דמויות מפתח כאסיר הנמלט הנ"ל מגוויץ' או גברת האווישם נהפכות ללא יותר מקריקטורות גותיות שהן ההיפך המוחלט מכפי שדיקנס דמיין אותן.
יתר על כן, הרומן של דיקנס (שפורסם במקור בהמשכים בכתבי עת של התקופה) מעלה לכל אורכו שאלות מוסריות וקיומיות כבדות משקל. נושאים כמו כוחות שמעבר להבנתנו, ניעות חברתית, נדיבות אנושית ומנגד - אכזריות בלתי נסבלת, וכמובן יחסיות הטוב והרע, משתלבים בסיפור באופן מושלם. כל הדברים האלה נעדרים לגמרי מ"תקוות גדולות" גרסת 2012 - בראש ובראשונה משום שהצפייה בו משולה לקריאת תקציר שהוכן במיוחד לקראת בחינת הבגרות.
חמור מכך, דמותה הקרירה והבובתית של אסטלה (בבגרותה מגלמת אותה הולידיי גריינג'ר), הילדה המאומצת המשמשת בלא ידיעתה פיון במלחמתה של מיס האווישם במין הגברי והופכת למושא אהבתו של פיפ, נותרת פה חסרת נוכחות של ממש.
פיפ עצמו, כפי שמשחק אותו אירווין היפה אך העצי הזכור מתפקידו הראשי ב"סוס מלחמה" של שפילברג, אף הוא לא מעורר עניין מיוחד. כצעיר נאיבי המוצא עצמו לכוד בסבך בלתי ניתן להתרה של גילויים מרעישים - פיפ בסרט הוא לא יותר מפניה המצודדים של דמות חיוורת.
גם סיפור החניכה אינו מוצג כאן כהלכה. הדברים אמורים, בין השאר, באופן השחצני שפיפ מתייחס לגיסו האהוב, הנפח, ובבושה שהוא חש לפתע בנוכחותו של האיש הפשוט. הדינמיות המעמדית שמסחררת אותו מטופלת בסרט באותה אגביות שבה הוא נוהג ביתר פרטי העלילה.
כתוצאה, "תקוות גדולות" הוא לא יותר מעיבוד סתמי, שמתמקד ברגעי השיא של הרומן תוך שהוא זונח את כל השאר. זהו סרט שנתלה במכובדות של המקור הספרותי על חשבון השראה או שמץ מקוריות. אין בו קורט של חיוניות, הומור ואנושיות - אלמנטים בסיסיים ביצירתו של דיקנס, שכמו מעירה לחיים את הכרך
הוויקטוריאני הגדול. מבחינה זו, גם העיצוב של הסרט הנוכחי - תפאורה ותלבושות - נסמך על הערפל והאדמה הבוצית המוכרים עד לזרא משלל הפקות תקופתיות קודמות. זוהי נאמנות למקור במובן הרע שלה.
ועם זאת, הכל יחסי כמובן. הופעתה האיומה באמת של בונהם קרטר (אחת השחקניות הבריטיות הגרועות בכל הזמנים) מציינת את הסצנות בכיכובה כשיא של שפל, עד שכל מה שבא ביניהן נדמה זוהר באפילה. הפתטיות המופרזת של מיס האווישם בגילומה הופכת את דמותה לסתמית ומטופשת - כלה ביום שיער רע, ותו לא. אם כבר "תקוות גדולות", מומלץ לחזור אל הגרסה המופתית של דיוויד לין.
