אלופי העולם במילים: מה לנו ולפורמולה 1?

אתמול (ה') ביציאה מההיברו יוניון קולג' נחסמתי יחד עם שאר הולכי הרגל, במשך שעה ורבע, במעין מכלאת רחוב הזויה, שיצרה עיריית ירושלים על מנת לאפשר לרכבי פורמולה 1 להתרוצץ סביב חומות העיר העתיקה.

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת חוקת
  

זה לא מאוד מעניין (אותי) לראות, אחת לחמש דקות, מכונית מירוץ מגיחה לשנייה ונעלמת ברעש ובאבק של עצמה, וזה בכלל לא נעים להיתקע באמצע הרחוב בשעת אחר צהריים. אז החלטתי לגייס את פרשת השבוע ואת התלמוד, ולהזכיר לעיריית ירושלים מהו ספורט יהודי אמיתי, ומה פשוט לא מתאים ולא שייך לנו.

קיטורים ואילוף נחשים

בפרשת השבוע מתים מרים ואהרון, מלחמות הכיבוש מתחילות ונמשכים הקיטורים על סבלות המדבר. קיטורי המדבר בנויים בדפוס הידוע עד אימה לכל המשתתפים: בני ישראל מקטרים, אלוהים מעניש, בני ישראל מתים, נבהלים ומבקשים סליחה ואלוהים מציע מחילה חלקית.

כך קורה גם הפעם: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא, ד-ט).

הנחש הנישא על נס אמור להזכיר לבני ישראל את יכולתו של אלוהים להעניש אותם בנחשים אמיתיים, ועל כן הוא גורם להם להזהר מלחטוא, ולאלהים – לחדול מלהעניש.

המחלה הופכת לרפואה, הרעל הופך לחיסון והנחש שהרג הופך לנחש המרפא, ולסמלה היהודי של מלאכת הרפואה מאז ועד היום.

"וכי נחש ממית או נחש מחיה?" שואלת המשנה (ראש השנה ג, ח), ומשיבה: "בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאים..."

טיהור השרץ – הספורט יהודי

היכולת להפוך את הממית למחיה, את הטוב לרע ואת הטמא לטהור היא, להבנתי, ענף הספורט שבו מגיעים היהודים לשיאים

שאין דומה להם באיכות ובכמות.

הכישרון להפוך ולהפוך בעניין אחד, ולגלות ששבעים פנים לתורה, היא המומחיות האמיתית שלנו, ואל יהא הדבר קל בעיניינו,

שכן מומחיות זו עזרה לנו לשרוד שנים רבות של גלות בין העמים, שנים בהם ריחפה מעלינו עננת החולשה, הרפיסות והתחושה שלא ככל העמים בית ישראל.

בכל פעם שהרגשנו שאנו כושלים במציאות החומרית, פנינו אל עולם הרוח והמילים ושם הצלחנו להפוך עולמות ולעשות ככל העולה על רוחנו. בעולם המילים והרוח היינו תמיד שליטים. הנה אחד התיאורים הקיצוניים של יכולת שילטון המילים וטיהור השרצים היהודית:

"... גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים. ... תנא: תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים. אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו; ומה נחש שממית ומרבה טומאה - טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן? ..." (בבלי עירובין יג, ב)

לעמוד על סוף דעתו

גדולתו של רבי מאיר היא "שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו" – אני בוחרת להתעכב על הביטוי "לעמוד על סוף דעתו" וחושבת על הכוחנות ועל הטוטאליות שיש בביטוי זה.

האם הייתי רוצה "לעמוד" על דעתו של מישהו? אולי הייתי מעדיפה להתבונן בה או לשוחח איתה? אני גם שואלת את עצמי למה להגיע לסוף. כאילו רוצה הביטוי לומר שאנחנו יכולים לתמוך רק בדעתו של אדם שהבנו אותו לגמרי, באופן שלם ומושלם.

ואני רוצה לחשוב בתסכול מהול בהנאה על כך שאנו לעולם חידה זה לזה, ואשליית ההבנה המושלמת תמימה, יומרנית ואפילו לא מאוד מושכת. חבל לי לחשוב שהמקום בו הזולת נותר חידה, גרמה לחכמים להרחיק אותו משורת קובעי ההלכה.

ובמה באה לידי ביטוי גאוניותו של רבי מאיר? כמובן, בכך שהוא ידע להפוך על פניו את עולם ההלכה. רבי מאיר, כמו יתר חבריו, ידע מה נחשב לטמא ומה נחשב, מבחינה הלכתית, לטהור. אלא שהוא ידע לערער את עולמם של יושבי בית המדרש ולהראות להם שאין הגיון בעולם כלל, גם לא בעולם ההלכה, וכי כל דבר יכול להיות גם היפוכו.

הטהור הוא טהור, כיוון שכך הוחלט. וכך גם לגבי הטמא. אבל ההגיון? הוא יכול להכיל בלי בעיה גם את ההיפך.

והיה עוד תלמיד ביבנה והוא ידע לטהר את השרץ ב-150 ראיות ושיקולים. והשרץ שבמציאות? הוא נותר בטומאתו, אבל בבית המדרש הבינו שהכל, אבל הכל, אפשרי וגם הבינו כמה שההכרה הזו מבהילה, ולכן החליטו שעולם ההלכה זקוק למעט אמונה תמימה, ומי שעסוק בהפיכת העולם יכול ללמוד וללמד תורה אבל לא יכול להוביל את פסיקת ההלכה.

ובחזרה אל הנחש

פתאום, בתוך הדיון ההלכתי על טיהור שרצים, קופץ רבינא, חכם מסוף ימי התלמוד, ומחריף את הטענה וקובע: קל לטהר את השרץ, קל מאוד למצוא לכך הוכחה. והוא אכן מוכיח – אם נחש שמביא מוות לעולם, אינו טמא, נלמד מקל וחומר ששרץ שלא מביא לעולם מוות, לא יהיה טמא. הוכחה קלה שכל ילד בכתה א' יכול להבין אותה. השרץ שבהגיון טוהר, והשרץ שבהלכה ימשיך להיות טמא.

חלשים במציאות וחזקים במילים

נחש ממית הוא נחש מחיה. שרץ טהור הוא שרץ טמא. ההלכה לא משקפת מציאות מסודרת,

והיא אפילו לא מנסה לסדר מציאות מבולגנת.

ההלכה, לפי רבי מאיר ורבינא וחבריהם, היא אשלייה של סדר בעולם חסר סדר. ההלכה היא נסיון מרגש להתעלם מהמציאות האיומה, ולהאמין לרגע שהמציאות יכולה להיות ברורה, מאורגנת וניתנת להבנה. ההלכה היא מאבק הירואי, גם אם חסר כל סיכוי וקצת נלעג, של אנשי ליליפוט היהודית בגוליבר ששמו מציאות. אז מה לנו ולפורמולה 1?

תודה לתלמידי התואר השני בחינוך יהודי פלורליסטי שרקמו איתי יחד את המחשבות המנוסחות בטור זה.