טוב למוראלס: הדמוקרטיה בבוליביה עברה טוויסט
הבחירות יותר ייצוגיות, להליך קבלת ההחלטות יש מגבלות חוקיות ושמים דגש על זכויות הפרט. כשמדברים כיום על דמוקרטיה בדרך כלל מתכוונים לסוג אחד - לדמוקרטיה הליברלית. בבוליביה מצאו חלופה מתאימה. ובמילים אחרות - פוסט ליברליזם
רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו , ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:
בוסטון, לונדון, פריז. הטרור העולמי לא בנסיגה?
/ חוויאר ג'ורדן
החלום הסיני: להיות ארצות הברית של התרבות
/ פרופ' יורי פינס
או"ם שמום: כיבוד זכויות אדם - המלצה בלבד
/ ד"ר יובל שני
לכבוד יאיר לפיד: שוויון בנטל, גרסת דרום אמריקה
/ פרופ' אריה קצוביץ
תפילות במקום רובים. כמה חזק צבא האפיפיור?
/ פרופ' ריימונד כהן
בספרות התיאורטית על דמוקרטיה ודמוקרטיות, תמיד היה ברור שדמוקרטיה ליברלית היא רק גרסה אחת ספציפית של דמוקרטיה. אולם בזירת הפוליטיקה העולמית עצמה, גל הדמוקרטיזציה שהחל בשנות ה-70 בדרום אירופה והתפשט לאמריקה הלטינית עד שהגיע לאפריקה ולמרכז ומזרח אירופה בשנות ה-90, הוביל לכך שכיום נתפסת הדמוקרטיה הליברלית בעיני רבים וכמעט ללא עוררין כנוסחה הפוליטית היחידה שהיא לגיטימית.
כיום, מרכז הכובד של העוצמה הגלובלית כבר לא ממוקם באופן בלעדי ב"מערב", ונראה כי עלייתה (מחדש) של סין סתמה את הגולל באופן סופי על טענתו של פרנסיס פוקוימה לפיה סיום המלחמה הקרה מהווה את "קץ ההיסטוריה". ועדיין, הדיון כיום באתגרים האידיאולוגיים המשמעותיים לדמוקרטיה הליברלית נע על פי רוב רק בטווח החלופות הלא-דמוקרטיות, כגון הקפיטליזם האוטוריטרי שמאפיין את סין או הפונדמנטיליזם האיסלאמי.
אבל האם קיימות חלופות לדמוקרטיה הליברלית שהן דמוקרטיות במהותן? במגוון ארצות באזור אמריקה הלטינית ניתן לזהות בשנים האחרונות סימנים של שינוי פוליטי שמאותתים על פוטנציאל התפתחות של דמוקרטיות פוסט-ליברליות. בוליביה היא המדינה המשמעותית ביותר בהקשר הזה, אבל בשום אופן אינה הדוגמה היחידה.
תהליכי מעבר לדמוקרטיה באמריקה הלטינית לאורך שנות ה-80 לוו במשברים כלכליים ורפורמות ניאו-ליברליות. בתוך כך, תהליכים אלו הסתיימו פעמים רבות בתוצאות שתוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) מכנה "המשולש הלטינו-אמריקני": שילוב משולש של דמוקרטיה אלקטורלית, עוני ואי-שוויון. מאז תחילת המאה ה-21, התגברה ברחבי האזור תחושה של אי-שביעות רצון חברתית שהובילה לנטייה פוליטית לשמאל. ואכן, במרבית מדינות האזור, עלו לשלטון בשנים האחרונות ממשלות שניתן להגדיר אותן כמזוהות עם השמאל. תהליכי ה"פנייה שמאלה" התקיימו אמנם באופן שונה וייחודי בכל אחת מהמדינות, אולם חלקו בבסיסם מכנה משותף אחד משמעותי: העמקה גוברת וניכרת בתפקיד ובמעורבות האקטיבית של המדינה בתהליכי עיצוב וקביעת מדיניות כלכלית וחברתית.
החלופות למוסדות המסורתיים של הדמוקרטיה הייצוגית התפתחו ראשית ברמה המקומית ובאות לידי ביטוי בפנים רבות. רעיון התקצוב ההשתתפותי (שהחל בפורטו אלגרה, ברזיל) הוא דוגמה משמעותית לכך. במקביל, באזור האנדים, תנועות של ילידים מקומיים נאבקו בהצלחה למען הזכות של קהילות ילידים להפעיל ולממש סמכות מקומית ברוח המנהגים והפרקטיקות המקובלים בקהילות אלו. בוליביה נחשבת בהקשר הזה לאחת המדינות באמריקה הלטינית שבה הניסיונות לאתגר את הדרכים הממוסדות והקיימות למימוש דמוקרטיה הגיעו לשיא וגילמו שינוי משמעותי של המשטר הדמוקרטי בה.
בדצמבר 2005 נבחר אוו מוראלס לנשיאות בוליביה, ובכך בפעם הראשונה בתולדותיה מונה לראש המדינה נציג של הרוב הילידי. מיד עם היבחרו, ביקש מוראלס "לייסד מחדש" את המדינה, בעיקר דרך כתיבה מחדש של החוקה, וזו אכן נוסחה על ידי מועצת נבחרי ציבור ואושרה במשאל עם בינואר 2009. החוקה החדשה אמנם לא בהכרח סותרת את רעיון הדמוקרטיה הליברלית, שכן המשטר הפוליטי בבוליביה עדיין נשלט על ידי מוסדות ייצוגיים ומשמר זכויות ליברליות בסיסיות. עם זאת, היא מציבה אתגרים משמעותיים לסדר הליברלי-דמוקרטי המקובל, בעיקר דרך הקמת מנגנונים המעודדים דמוקרטיה ישירה.
שמים את הילידים במרכז
ברוח זו, התקיים ב-2008 בבוליביה משאל עם שתכליתו להביע אמון מחודש במוראלס טרם תום תקופת הכהונה הרשמית, זאת לצד משאלי עם שונים, ויוזמות חקיקה עממיות שרווחו בשנים האחרונות. דוגמאות נוספות להתגבשות סדר חלופי הנוטה לדמוקרטיה ישירה הן העובדה שאנשי המפתח בעמדות הבכירות ביותר במערכת המשפטית נבחרים על ידי הציבור באופן ישיר, וכן תהליך של הענקת זכויות, גם אם מוגדרות באופן מעומעם יחסית, לארגוני חברה אזרחית המאפשרות להם להשתלב ולהשתתף באופן מרחיק לכת בעיצוב ובניהול מדיניות ציבורית.
באופן כללי, ניתן לראות שרשימת הזכויות המקובלת והמתמקדת בזכויות ליברליות - פוליטיות ואזרחיות - משתנה ומתמקדת יותר במתן ושימור זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. הזכויות התרבותיות במיוחד הן שנוגעות לאוכלוסייה הילידית-מקומית ומובילות למה שמקובל לכנות כיום "המדינה הפלורל-לאומית". במסגרת זו, ישנה יותר ויותר הכרה רשמית בשפות ילידיות, במערכת משפטית ילידית-מקומית המוכרת באופן שווה ולצד מערכות חוק "רגילות", וכן ניתן דגש על הכרה בזכויות ילידים קולקטיביות כמספקות את הבסיס לניהול עצמי ואוטונומי של קהילות ילידים מקומיות.
משטר דמוקרטי שכזה, כפי שניתן לראות בבוליביה, הוא למעשה פוסט-ליברלי מאחר שהוא אמנם נבנה על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, אבל גם חורג באופן ברור מחלק מהמאפיינים המזוהים ביותר עם הדמוקרטיה הליברלית. ביניהם, ההתמקדות בייצוגיות באמצעות בחירות (בניגוד לצורות אחרות של השתתפות פוליטית), נתינת הדגש על איזונים ובלמים מוסדיים ומגבלות חוקתיות שמגבילות את תהליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי (בניגוד לדגש הרפובליקני על ריבונות עממית), הטלת הזרקור על תפיסת זכויות הפרט (ולא זכויות הקולקטיב), תעדוף הזכויות הפוליטיות והאזרחיות (בניגוד לזכויות הכלכליות והחברתיות), והמיקוד על שוויון פורמלי וטיפול שוויוני באזרח (בניגוד להכרה בקיומם של הבדלים מובנים).
יש מי שרואה בשינויים פוליטיים אלו כמערערים על הדמוקרטיה, ויש מי שרואה אותם כמעמיקים דמוקרטיה. השורה התחתונה היא שהדמוקרטיה הבוליביאנית עוברת שינויים בדרכים שהופכות אותה לפחות ליברלית מצד אחד, ולדמוקרטית באופן שונה מהמקובל והמוכר מצד שני. התהליך הזה כמובן מלווה בסכסוכים ומלא בניגודים בבסיסו. ומעבר לזה, ניסיונות היישום הפרקטיים, כפי שניתן לראות באופנים בהם מיישמת ממשלת מוראלס את החוקה החדשה, הם אפילו מורכבים יותר.
מהבחינה הזו, החוקה הפוסט-ליברלית של בוליביה רק מייסדת מסגרת נורמטיבית כללית שממסגרת את המאבק ההולך ונמשך על עיצוב ובניית צורות חלופיות לדמוקרטיה ליברלית. אולי לא יותר דמוקרטיות, אבל גם לא בהכרח פחות.
ד"ר יונס וולף הוא עמית מחקר בכיר במכון פרנקפורט לחקר השלום בפרנקפורט, גרמניה
לפנייה לכתב/ת 
