"בלינג רינג": נוער משועמם וקצת משעמם
חייהם הריקניים של בני הטובים משכונות היוקרה של לוס אנג'לס עומדים במרכז סרטה של סופיה קופולה "בלינג רינג". בלי אמפתיה לדמויות הטינאייג'רים, וגם לא לסלבס שלבתיהם הם פורצים, הצופים נותרים עם עלילה מונוטונית ללא כל אמירה
במבט ראשון נדמה שאין מתאימה מהבימאית סופיה קופולה להעלות את סיפור כנופיית השודדים הצעירים המשוחזרת ב"בלינג רינג" ("the Bling Ring"). מאז "החיים בלי זואי", התסריט לסרט הקצר שאותו כתבה כנערה, ושאביה פרנסיס פורד קופולה ביים כחלק מ"סיפורי ניו יורק" (1989), ועד סרטה הנוכחי - 24 שנים מאוחר יותר, נדמה כי גבולות העולם שבו היא פועלת ברורים היטב.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
גיבורות סרטיה - ילדות גדולות/נערות/נשים צעירות, חיות בתוך בועה של ניתוק רגשי המצוי בזיקה לפריבילגיה מעמדית. במיטב סרטיה היא מצליחה לתת ביטוי לתחושת העצב בתוך עולם זה, לכמיהה לקשר עם מי שנמצא בצד השני. הדבר מותנה בכך שהדמויות מעוררות בקופולה אמפתיה והזדהות - בין אם מדובר במסתורין של נערות מתאבדות ("חמש נערות יפות") באישה צעירה שבעלה הבמאי המצליח מותיר אותה בודדת במלון בטוקיו ("אבודים בטוקיו"), בחייה הבודדים של מרי אנטואנט בתוך ארמון ורסאי, או ביחסים השבריריים בין ילדה ואביה כוכב הקולנוע ב"אי שם".
"בלינג רינג" עוסק גם הוא בחבורה צעירה, מרביתה של נערות, שחיים ברווחה מעמדית בקלאבאסאס - עיירה קטנה ואמידה במחוז לוס אנג'לס שמשמשת כמקום מגורים למספר לא מבוטל של כוכבי קולנוע ומוזיקה (וויל סמית', ג'סטין ביבר וילדיו של מייקל ג'קסון). בין אוקטובר 2008 לאוגוסט 2009 חבורה זו גנבה כסף מזומן ופרטי יוקרה, בעיקר בגדים ותכשיטים, מתוך בתיהם של סלבריטאים כמו פריס הילטון, אורלנדו בלום ולינדזי לוהן.
סיפורם הופיע בכתבת התחקיר "החשודות לבשו (נעלי) לובוטין" שהופיעה במרס 2010 במגזין ואניטי פייר (הכתבה הורחבה לספר שיצא לפני חודשים ספורים), וזה היה הבסיס לתסריט של קופולה. השמות של החברים המקוריים בכנופיה שונו, אך העלילה נצמדת, פעמים ברות עד רמת הטקסט המקורי, למה שהתרחש.
לצעירים של חבורה זו לא חסר דבר, אבל כל הווייתם סובבת סביב הניסיון להשתחל לעולם הזוהר המקומי. להפוך לסלבריטאים שברשותם ארונות בגדים המתפקעים מבגדים של מעצבי על. אותו מופת של טעם רע וצריכה ראוותנית שלוהן את הילטון הציבו כאידיאל בפני דור של נוער מקולקל.
מארק (ישראל ברוסאר) מגיע לתיכון המקומי כנער שלא מוצא את מקומו. זו תהייה הדמות היחידה שיחסה של קופולה אליה יהיה אמפתי, אולי בגלל החולשה הבסיסית שלו, ואולי הרמיזות העבות למדי לגבי זהותו המינית שעדיין לא לגמרי עוצבה. רבקה (קאטי צ'אנג), דמות דומיננטית של מלכת–כלבת תיכון נותנת לו את תשומת הלב שכה חסרה לו ולוקחת אותו תחת חסותה. אהבתם המשותפת למותגים מתפתחת למעשי פשיעה קטנים ואז גדולים.
מגניבת כסף וסמים מותך מכוניות פאר שבעליהם לא נעלו אותם, הם מתחילים לבקר בבתים של סלבריטאים ולהתייחס לפעולה זו כ"יציאה לקניות". באמצעות אתרי הרכילות כמו TMZ הם מעודכנים בלו"ז המסיבות של הסלבריטאים ולכן גם בימים שבהם הם לא יהיו בביתם. באמצעות גוגל הם מאתרים את הבתים. חוסר הזהירות של הקורבנות הלא ממש מתוחכמים מבטיח שתמיד תהיה דלת או חלון שיוותרו לא נעולים, או, כמו במקרה של הילטון, שהמפתח יושאר מתחת לשטיח הכניסה.
בנות מהמעגל החברתי של רבקה מצטרפות למעשי השוד ובראשן ניקי (אמה ווטסון). ווטסון, ללא ספק השחקנית המיומנת ביותר בחבורה זו, מצליחה להשתחרר מאחיזתה של הרמיוני גריינג'ר. היא מעצבת דמות ריקנית, מרושעת ומשעשעת בצדקנותה. הרבדים שהיא מצליחה להקנות לדמות זו נעדרים מכמעט כל הדמויות האחרות.
הכניסה לתוך בתיהם של הסלבריטאים היא אקט ההתפלשות בעושר של אחרים. במקרה של הילטון היא נדבה את הבית שלה לכמה מהסצנות המשמעותיות, כך שגם הצופים מוזמנים, ממש כמו הגיבורים המקוריים של החבורה, לסיור בנוסח "MTV Cribs" (הסדרה שמספקת כבר 17 עונות של הצצה לתוך בתי סלבריטאים).
כבר בתחילת הסרט מובהר כי חבורה זו נתפסה, כך שפוטנציאל המתח העלילתי נוטרל. האספקט החברתי-מעמדי כמעט ואינו קיים, אלא מתומצת לתחושת הקנאה והזכות המובנת מאליה לרכושם שלא אחרים (כולל לתחתונים של מירנדה קר). מבחינה פסיכולוגית הדמויות נותרות שטוחות (מלבד מארק) ואפילו לא משעשעים במיוחד כקריקטורות (מלבד ניקי). כל זה מותיר את הסרט, ללא ספק בכוונה תחילה של קופולה, כחוויה של גלישה מעל משטח נוצץ. כסרט שעוסק בחוויה של הרגע, של ההתפלשות במרחב הפנטזיה שהוא ביתם של הסלבריטאים, כמהותו של הסרט.
הבעיה היא שבלי אמפתיה, וללא רובד חברתי, פסיכולוגי או דרמטי, הסרט מציע בעיקר חוויה מונוטונית של כניסה לבית כזה או אחר. וזה, אם לנסח זאת בפשטות, משעמם. קופולה חרגה בסרט מסוג הדמויות והיחס כלפיהן שאפיין את סרטיה הקודמים, אך לא אתגרה עצמה באופן מספק כדי להתמודד עם שינוי זה.
