ערבים, יהודים, נאצים - זומבים!
עזבו את חלקי הגופות והקניבליזם, זוועת המתים-החיים נוגעת למפה הפוליטית הבינלאומית. דמיינו אינתיפאדה של המון משולהב חסר חשיבה או רגש - בין אם קנאים דתיים, פשיסטים או זומבים. אז למה דווקא הערבים נעלבו מ"מלחמת העולם Z"?
באוקטובר 2011 נערך בעיירה מכניקסבורג שבפנסילבניה מצעד של אתאיסטים מקומיים. אחד מהם עטה על עצמו גלביה וזקן שחור - ושאג: "אני הוא מוחמד הזומבי!". בתגובה הותקף על ידי תושב מוסלמי מקומי, שנעצר ושוחרר. "חופש הדיבור אינו מאפשר פגיעה ברגשות הציבור", נימק השופט, שלטענת רבים פגע בזכות למחאה פרטית גם מול ההמון. התקרית הזאת זימנה סערה ציבורית בארצות הברית. זומבים, מסתבר, נוטים לעורר כאלה.
זה קרה שוב לאחרונה עם יציאת "מלחמת העולם Z" בכיכובו של בראד פיט בארצות הברית. הסרט מתבסס על ספרו עטור השבחים של מקס ברוקס, אשר סוקר את המפה המדינית הבינלאומית בצל מגפת זומבים עולמית, שמגיעה גם לפאתי ישראל. בעוד מבקרים אמריקנים גיחכו בציניות למראה נחילי הזומבים שצובאים על חומת הענק שהקים צה"ל בסרט, צופים ערבים נפגעו. מילא שמדובר ב"תעמולה ציונית" לדעתם, ההשוואה לזומבים די מעליבה.
יש זומבים על הגדר
אפשר להבין אותם - את הצופים הערבים. אי אפשר להתעלם מההשוואה בין החומה שאמורה לחצוץ בין ישראל לעולם הנגוע - לבין המציאות הנוכחית ביחסי ישראל והפלסטינים, כשגדר ההפרדה ביניהם. מצד שני, ההמונים המשולהבים בימים אלה במצרים, או בשיגרת החמאס בעזה מזכירים את החומרים מהם ניזונה תרבות הזומבים. אלא שכאלה יש גם בשכונת מאה שערים - כפי שראינו רק לאחרונה, וגם במגרשי הכדורגל, ובחנויות איקאה. שלא לדבר על תחיית המתים שתבוא עלינו לטובה בקרוב עם או בלי גוג ומגוג.
אם זה מנחם במשהו את הצופים הערבים, זומבים יש גם בקרב לוחמי צה"ל ("מורעלים" של דידי לובצקי) יהודים אמריקנים ("Night of The Living Jews" של אוליבר נובל - שהוקרן אצלנו ב-ynet בפסח 2012), סתם אמריקנים, מכסיקנים, אוהדי כדורגל אירופים, נאצים, קומוניסטים ומה לא. זומבים יש מכל המינים, מכל הדתות, מכל המגדרים והמגזרים - כמעט תמיד בקבוצות, ולכן ההופעה שלהם על המסך מביעה מסרים פוליטיים וחברתיים רחבי היקף - הרבה יותר מכל מפלצת אחרת בתרבות האימה.
זומבים כשרים. "Night of The Living Jews"
ההבדל בולט במיוחד כשמעמידים את הזומבים מול הערפדים: בניגוד לדרקולה, נוספרטו, בלייד, ספייק ואנג'ל, לסטאט ולואי דה-פונט דו לאק (בגילומו של בראד פיט מיודענו ב"ראיון עם ערפד") לצד סלבס מוצצי דם נוספים - קשה להצביע על דמות ספציפית של זומבי שנשתמרה בתרבות - פשוט כי אין פרטים כאלה. הם תמיד חלק מהמון. בעוד שלערפדים נהוג לייחס תשוקות מיניות ופתיינות, וללוותם בניתוח פסיכואנליטי, במקרה של הזומבים, אין טעם. פשוט כי אין להם פסיכולוגיה - או נשמה, או חשיבה. רק גוף ואינסטינקטים. תאוות הבשרים של הזומבים, היא תאוות בשרים גרידא. רעב, ותו לא.
מצביעים בידיים, ברגליים ובמעיים
זה לא תמיד היה ככה. בעבר היו זומבים בודדים - מתים-חיים יצירי מכשפי וודו, סטייל הגולם מפראג. מי ששינה את התפיסה לגבי זומבים, טען אותה במסרים חברתיים ופוליטיים, והעניק לה ממדים אפוקליפטים הוא ג'ורג' רומרו, שב-1968 - בעיצומה של מלחמת וייטנאם - הביא לעולם את "ליל המתים החיים" פורץ הדרך (שנתיים אחרי "מגיפת הזומבים" הבריטי). בזמנו הוא נחשב לזוועתון, אך בדיעבד סיפק ביקורת נוקבת על החברה האמריקנית.
"ליל המתים החיים". פורץ דרך
ב"ליל המתים החיים" הוצגו הזומבים כנגועים במחלה אשר מתפשטת בקהילה קטנה בפנסילבניה (כנראה לא רחוק ממכניקסבורג, בה צעד "מוחמד הזומבי"). הניצולים היחידים הם עלמה נאה, גבר אפרו-אמריקני, משפחה גרעינית, וזוג טינאייג'רים - וכולם מתכנסים בבית עליו צרים המתים-החיים. הסיטואציה כמובן מזמנת אינספור פרשנויות על רקע הפרנויה המקרתיסטית מהסובייטים שאורבים בגבולות, או הקרע הפנימי בין לבנים לשחורים. אבל גם בשעת משבר זו, הם אינם מצליחים לעבוד ביחד. הם נגועים בגזענות - שהיא מסתבר מחלה לא פחות נוראית.
בדיעבד סיפר רומרו, גבר חזק וגדול ממדים, כי בנעוריו ברובע הברונקס בניו יורק לא חשש מאף אחד, מלבד מהמהגרים האיטלקים. מדובר בבדיחה ככל הנראה, אך לטענתו הם היוו עבורו השראה לסרט. עשר שנים לאחר מכן, ביים רומרו את "שחר המתים" ובו ביקורת חברתית מסוג אחר לגמרי: נגד תרבות הצריכה. העלילה מתרחשת במרכז קניות בפיטסבורג המותקף על ידי זומבים רעבים לבשר אדם - משל לדחף השופינג המתגבר של האמריקנים.
הטריילר של "שחר המתים"
מאז ביים רומרו עוד ארבעה סרטי המשך, ואחרים אף יצרו להם רימייקים, אולם את זרע הפורענות הזה כבר אי אפשר היה לשמור בבלעדיות לאב הקדמון. המגפה פרצה והתפשטה לכל עבר עם סרטי זומבים שונים ומשונים. רובם מציגים את הזומבים כהמון נטול ייחוד. הם אינם בלתי ניתנים להשמדה, אבל הם כל כך רבים, והם מתרבים, עד כדי כך שלא ניתן למגר אותם. הסיכוי היחיד של האנושות הוא לשלב כוחות מול האיום המתגבר. אם באמריקה של רומרו זה לא עבד, למה שזה יעבוד בקנה מידה בינלאומי ב"מלחמת העולם Z"? להזכירכם, לגבולות בין מדינות אין חשיבות עבורם.
אין לאן לברוח
"אני חושב שהדבר המפחיד ביותר הוא שמדובר בתופעה גלובלית. אין מקום בטוח להימלט אליו", הסביר ברוקס - בנו של הקומיקאי מל ברוקס ("ספייסבולס", "אוכפים לוהטים") - בראיון לג'ואיש ג'ורנל. "אני חושב שיש היום חרדה שלא היתה קיימת מאז שנות ה-70. המסר העיקרי הוא שאין יותר בעיות מקומיות. הימים הטובים של אמריקה המבודדת לא עובדים יותר". ואכן, האמריקנים במלכוד. מצד אחד הם מבקשים להרחיק את עצמם משאר אומות העולם, ובמיוחד מאלו הלא מפותחות - המפחידות בעיניהם. מצד שני, הם עדיין רוצים לשלוט עליהן, לשלוח זרוע ארוכה לכל עבר. ופה בא הזומבי ונושך אותה.
ברוקס הבהיר כי בספרו נתן ביטוי לתהליכים שמתרחשים במציאות הנוכחית, וכן בעבר. "לא המצאתי שום דבר, אלא העברתי אירועים היסטוריים תהליך של זומבזציה". וחלק מהאירועים הללו עוברים, כאמור, דרך המזרח התיכון ודרך הסכסוך הישראלי-ערבי. למרות שהביטוי שלו בסרט אינו הולם את החזון של ברוקס, הגישה הישראלית לאיום מסתמכת על אותה הנחת יסוד: "הישראלים לא משחקים משחקים". והאמת, הם מפחידים את שכננו, יותר מזומבים.
"למה אין זומבים בעזה?" שאל הבמאי הלבנוני טארק ג'מאל בראיון לאל-אחבר בביירות, "זומבים לא מפחידים כמו הפצצות הישראלים, או אימה וטרגדיות מהחיים האמיתיים. זומבים מייצגים בדרך כלל פחדים שצצים בחברות שפע, אבל אנשים שנמצאים תחת מתקפה מתמשכת של ישראל או מי שזה לא יהיה, לא יחששו מזומבים".
ואכן, ישראל כחברה שופעת חוששת מזומבים - לפחות בספר וגם בסרט, שם ישנם איזכורים לטראומת השואה ויום כיפור, והלקחים שנלמדו על ידי צה"ל ושירותי הביטחון. "הישראלים לא מהססים, הם לא יכולים להרשות לעצמם. זה הגיוני שאם יש משבר עולמי בפתח, הם יהיו הראשונים להגיב, מכיוון שאין להם זמן ללמוד מהטעויות של עצמם". עם זאת, חשוב להזכיר: מדובר בזומבים חסרי אינטלקט או מטרה. אין להם אידיאולוגיה, ואין להם גנרלים. הם לא מונהגים. אין פה תא-טרור מאורגן שניתן לסמן אותו.
הטריילר של הסרט "Osombie". בן לאדן יותר מפחיד אחרי מותו
הבמאי הישראלי איתן גפני מיישם את האתגרים הללו בסרטו "בשר תותחים" שיצא בקרוב לאקרנים - במקרה זה בלבנון. "הזומבים שלנו יכולים לשמש את כל הצדדים הפוליטיים כביקורת כלפי הצד השני", אומר גפני ל-ynet. "מצביעי בנט יכולים לחשוב שהם מייצגים ראייה שמאלנית יפת נפש, ומצביעי מרצ יכולים לחשוב שמדובר בתעמולה ימנית. וזה בעצם היופי בסרטי הזומבים - כל אחד רשאי לפרש את הנבל הרעב הזה כפי שהוא רוצה".
הטריילר של "בשר תותחים"
על פי גפני, היכולת לנתח את הזומבים על פי מגוון זוויות פוליטיות, היא חלק משמעותי מהקסם של הז'אנר. "כיוצר מותר לך להציג מראה שיכולים להתפרש כחתרני או מזעזע", הוא מסביר, "האלימות שמוצגת בסרטים הללו נוטה להיות כל כך מוגזמת. כמו עדר של זומבים שמפרק אזרח תמים, עד שקיומה של חומת הפרדה בירושלים יכולים להחליק לחלקנו בגרון. ואולי לא - גם זו מטרה אפשרית. מי יודע?".
זומבים במדים מזכירים גם את נטיית חיילי צה"ל לציית, ולאבד את פרטיותם בתוך נחיל של לובשי מדי חאקי - כך למשל ב"מורעלים". ביקורת על נוקשות הצבא עולה גם ב"28 ימים אחרי" של דני בויל מ-2002, בו וירוס אלים תוקף את אוכלוסיית בריטניה, והניצולים היחידים ששומרים על אנושיותם מוצאים מקלט בבסיס צבאי מבוצר. אלא שבמהרה אנו מגלים שלא בטוח שהחיילים הקשוחים וחסרי הרגשות עדיפים על הזומבים שבחוץ. אלו לפחות רשעים מבלי להתכוון.
חיילים קשוחים וחסרי רגשות אנחנו מוצאים גם ב"Dead Snow" של טומי ווירקולה הנורבגי מ-2009, אלא שבמקרה זה, הם זומבים בעצמם, ואם לא די בכך - גם נאצים. סרט זה הוא אחד מני רבים המבטא את החרדה המודחקת של יוצרי מערב אירופה במיוחד, מגאייתם של הנאצים בשנית. כך גם ריצ'רד ראפהורסט שהעיר בקצרה על מערכת היחסים המורכבת בין הולנד לגרמניה שנכחה בטריילרים שהיו אמורים להבשיל לסרט "Worst Case Scenario" וליווה חוליגני-כדורגל הולנדים שנקלעו לאי השורץ בוותיקי הוורמאכט הרקובים.
הטריילר של "'Worst Case Scenario"
ראפהורסט עבר לאחרונה לצד המזרחי של היבשת עם "Frankenstein's Army", הוא מלווה יחידה של הצבא האדום שנקלעת למאורת זומבים נאצים ממוכנים - יצירי מדען גרמני מטורף. כמו אצל רומרו בזמנו, פה החיילים הסובייטים נקרעים בינם לבין עצמם בשאלות של לאום ויוקרה, במקום להיאבק בסכנה האמיתית. זו אמורה להיות מוכרת להם, שכן מסתבר כי מדעני רוסיה נהגו לעסוק בטיפוח בעלי חיים זומבים כפי שתועד בסרט המטריד "Experiments in the Revival of Organisms" מ-1940.
זה Zoombie? הסרט "Experiments in the Revival of Organisms"
היום יש כאלה באיזור שמוטרדים יותר מתחיית הקומוניזם מאשר תחיית המתים. כך למשל בקליפ של הרוקרים הרוסים אנז' וגורבי, בו הם מצילים נערות מידי סטלין הזומבי - כל כך דומה וכל כך שונה מהקליפ הבלתי נשכח לשיר "Thriller" של מייקל ג'קסון. גם פה הזומבים מתרבים - תוך כדי ריקוד.
ויש מי שחושש יותר מהכל מהתערבות האמריקנים במזרח אירופה - כך ב"אפוקליפסה Z" של לוקה בוני האיטלקי, בו מפעל כימי שהוקם בהוראת הבית הלבן גורם להתפרצות זומבים מקומית. בסדרת "האויב שבפנים" של פול וו.ס. אנדרסון בכיכובה של מילה ג'ובוביץ' האחריות לזומבים נופלת על תאגיד אמברלה תאב הבצע והשליטה, שמתעלה מעל כל ממשלה ומחבל באוכלוסיית העולם מתוך רצון לנצלה למטרותיו - השלכותיו החמורות של הקפיטליזם האמריקני.
Z Is Dead
יש הרבה זוועות שנקשרות לזומבים: אכזריות חסרת טעם, חלקי גוף בטעם רע, והמהומים מאיימים. אבל האיום הגדול עלינו כיישויות חושבות - בניגוד למתים-החיים - הוא הפחד שנוגע למציאות הנוכחית בעידן הגלובליזציה, בו פוליטיקה בינלאומית מאפילה על זו המקומית. הפגנות ומהומות בקהיר או שטוקהולם של המונים מוסתים - בלהט הדת, הפשיזם והגזענות. בעוד שהגבולות מטשטשים כמו הגדרת החבר/אויב. בעצם, לזומבים אין השתייכות גזעית לאומית או דתית. כל אדם הוא זומבי בפוטנציה. היה יכול להיות פה מסר חיובי, לו רק האנושות השפויה היתה נוטה לשיוויוניות שכזו.
אז מי פה הזומבי? אולי אובמה
אבל כיום לקהילות מקומיות אין יכולת לבודד עצמן מהנעשה בעולם. לא משבר כלכלי, מזיהום הסביבה, משפעת החזירים או ממגיפת זומבים - אין לאן לברוח או להסתתר. חומות, מקלטים, והתכחשות למציאות לא יעזרו.
גם הצבא יתקשה למגר את התופעה. בניגוד לערפדים, שלהרוג אותם זה סיפור מהפטרה, זומבים לא קשה לחסל - יורים בראש ונגמר. אבל הבעיה היא בכמויות. אפשר להרוג אחד, שניים, מאה, אבל איך מתמודדים עם רבבות יצורים שמסתערים לעברך? לא ניתן לבצע בהם סיכול ממוקד. זוהי אינתיפאדה המונית שאי אפשר להכיל בכוח ההגיון או בכוח הזרוע.
ב"מלחמת העולם Z" ישנה ציפייה שמשבר גלובלי בסדר גודל כזה יאחד את אומות העולם - כולל ישראלים וערבים, כנגד האיום. האם הפוליטיקאים מסוגלים לכך? קשה להאמין. וגם אם מול המשבר תצליח האנושות כולה לשתף פעולה, אפילו בכפייה, או אז תתעורר סכנה אחרת: איומים גורמים לאזרחים ושליטיהם להפוך למפוחדים, משולהבים ולוחמניים יותר. משטר אנושי מלוכד עלול להפוך את כולנו לעדר חרד, נוקשה, וממושמע. כחיים נטולי חיים שנישאים עם הנחשול המוני מתוך התעלמות מזכויות הפרט, ואובדן עצמיותם. אלו שהעזו לשמור עליה, מסתכנים בעליהום - כמו אותו "מוחמד הזומבי" מפנסילבניה.
