"לפני חצות": עוד לא מאוחר לדבר על אהבה
18 שנה עברו מאז "לפני הזריחה" של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר, ועתה הטרילוגיה הרומנטית באה לסופה עם "לפני חצות". בינתיים הכוכבים אית'ן הוק וז'ולי דלפי התבגרו לנו, וכך גם הדמויות והדיון המורכב והמעמיק על מערכות יחסים ארוכות טווח
הסיפור של ג'סי (אית'ן הוק) האמריקאי וסלין (ז'ולי דלפי) הצרפתייה שייך לדור שלם של צופים. פגשנו אותם לפני שמונה עשרה שנים ב"לפני הזריחה" במהלכם של יום ולילה קסומים בווינה. שני צעירים יפים ונבונים מנהלים שיחה בתנועה ברחובות העיר, ומעצבים יחד את אותו רגע של התאהבות, שבו ברור כי המפגש עם האחר ישנה את החיים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
עבור דור ספקן וציני, דור שלוקה במודעות עצמית מופרזת (תכונה בולטת גם בשתי דמויות אלו), היום והלילה הולידו מתוכם לא רק "אהבה" במובן הבנלי, אלא דבר שהפך לפחות מובן מאליו - את עצם אפשרותה. כשסלין עלתה לרכבת והם קבעו להיפגש עוד שישה חודשים, שאלנו את עצמנו "האם זה יקרה?". התשובה ניתנה בהתאם לנטיות הלב של כל צופה.
תשע שנים מאוחר יותר (אם נספור מהסרט הראשון) ולפני תשע שנים (אם נספור מהסרט הנוכחי) הם שבו ונפגשו. ב"לפני השקיעה" ג'סי, שהפך בינתיים לסופר ולאב הלכוד בנישואים ללא אהבה, פגש את סלין בחנות ספרים פריזאית שאליה הגיע לקדם את ספרו החדש. במהלך הסרט נחשפה בהדרגה השפעתו של המפגש הקודם על חייהם: ג'סי כתב ספר שבו מתואר ומעוצב מחדש מה שהיה, וסלין מגלה בסוף הסרט את עומק הרגשות שהיא חשה כלפי ג'סי כל אותם שנים.
בסצנה האחרונה, לאחר שהיא שרה בפניו את השיר שכתבה בעקבות המפגש הקודם, הוא מוותר על הטיסה הביתה ונשאר על הספה בביתה. הפעם, כך נראה, האהבה ניצחה.
בהגיענו ל"לפני חצות" ("Before Midnight") כבר התרחקנו מרחק ניכר מהמסגרת הרומנטית של מפגש אחד, הרה גורל ומטלטל, בין שתי הדמויות. הפעם אין מגבלת זמן מוחשית, אין רכבת שנוסעת או מטוס שממריא. נעדר המפגש המסעיר עם אדם לא מוכר, או עיסוק בזיכרון ובמשאלת הלב המעצבים מחדש את אשר היה. כאן כבר מדובר על החיים. על שני אנשים שמכירים האחד את השני לפני ולפנים, ושהקשר ביניהם מכיל לא רק את מה שהביא אותם להיות ביחד, אלא גם את משא השנים שחלפו.
עדיין מאמינים בזוגיות
שלושת היוצרים של הסרט כבר אינם אנשים צעירים. הטרילוגיה אומנם בוימה כולה על ידי ריצ'רד לינקלייטר, אך הוק ודלפי אינם רק שחקנים שמשננים ואז משחקים טקסט שהוא כתב (כפי שהיה בסרט הראשון), אלא שני יוצרים שמשלימים אותו. דלפי כבר כתבה וביימה חמישה סרטים, והוק הפך לסופר ולבמאי של שלושה סרטים (אחד תיעודי). את כל הניסיון הזה הם מביאים לכתיבת התסריט.
באופן מודע ומכוון "ג'סי" ו"סלין" מעוצבים יותר על הבסיס של החוויות האישיות של הוק ודלפי. הקשר לחיי השחקנים, כמו גם הקשר רב השנים בין שלושת היוצרים, ניכר בתחושת הזרימה הטבעית והמשכנעת של הסרט. חלקים מהסרט מצולמים בשוטים ארוכים שבהם הדמויות מדברות, מתווכחות ומתנצחות במשך דקות ארוכות, והן נחוות כאילו אנו צופים בתיעוד של זוג מכרים ותיקים.
דקות לאחר הפתיחה כבר יש לנו תמונה לא רעה של מצב הדמויות. אנו נמצאים לקראת סופו של ביקור באורך של חודש וחצי שבו הן שהו באי יווני. איתם שתי התאומות הצעירות שנולדו מהקשר, ובנו של ג'סי מהנישואים שהסתיימו לאחר שבחר להיות עם סלין. בתחילת הסרט ג'סי מלווה את הבן, שנמצא בראשית גיל ההתבגרות וחי בשיקגו עם אימו, למטוס שיחזיר אותו הביתה. ג'סי, שחי בצרפת עם סלין, אכול רגשות אשם. בדרך חזרה משדה התעופה הוא מנסה לפתח שיחה עם סלין על האפשרות שיעברו לגור בארצות הברית ליד בנו אך בכך הוא מצית את הפתיל.
העלילה נחלקת לחמש סצנות שמשתייכות, באופן גס, לשני חלקים. בחלק הראשון אנו נמצאים בחברת המארח של זוג, סופר יווני מבוגר ובני משפחתו בשלוש שכבות הגיל - המקביל לזה של הגיבורים, הזוג הצעיר "שהיו", והזוג המבוגר שאולי יצליחו להיות. אין פלא שארוחה משותפת של כל הדמויות הופכת לדיון על שלל הנושאים בנמצאים בלב הטרילוגיה - זיכרון, זמן והדבר שקושר אותנו לאחרים.
חלק זה של הסרט מזכיר את עבודותיו של הבמאי הצרפתי המנוח אריק רוהמר, עם נטייתו לייצר מסגרת של דיון נינוח שמקורותיו וכוונותיו הן פילוסופיות.
בחלקו השני של הסרט ג'סי וסלין מקבלים ממארחיהם מתנה - הם יישמרו על התאומות, והזוג יבלה את הלילה האחרון ביוון בחדר שהוזמן עבורם במלון מפואר. בחלק זה הסדקים שבהם חשנו במערכת היחסים יהפכו לשבר, והדינמיקה בין הדמויות תהייה לא קלה ותעלה שאלת היכולת של אהבה לשרוד את החיים האמיתיים.
חלק זה מזכיר, גם אם לא משתווה, את הברוטליות של "תמונות מחיי נישואים" של אינגמר ברגמן. אבל ל"לפני חצות" יתרון מובהק אחד על ברגמן: כאן מדובר על דמויות אותן אנו מלווים כבר 18 שנים. משמעות דבר היא שהעימות מכיל לא רק רבדים הלקוחים מהגלגולים הקודמים של הדמויות, אלא גם מחייהם של הצופים כפי שהשתנו בשנים שחלפו.
