"המפרץ": הים שקט ואין גלים
יש לו כבר אוסקר ביד (על "איש הגשם") ולא מעט יצירת פאר מאחוריו, אז מה גרם לבמאי בארי לוינסון לקחת על עצמו את סרט הפאונד פוטאג' "המפרץ"? תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא נכשל במקרה זה. אימה אין פה, גם לא מתח או ביקורת חברתית
בארי לוינסון יודע לעשות סרטים. יש לו את "בוקר טוב וייטנאם", "לקשקש בכלב" ו"איש הגשם", אם לציין רק שלושה מההיסטוריה הקולנועית הארוכה שלו. אבל צפייה ב"המפרץ" מצביע על כך שהבמאי זוכה האוסקר בן ה-71 לא ממש מצטיין בסרטי פאונד פוטאג' בפרט, ואימה בכלל. ואי אפשר להתחמק מכך שהסרט מקדם את עצמו כסרט אימה לכל דבר ועניין. הצצה בפוסטר שלו על הגולגולת שבו, וציון העובדה שהוא מגיע מהמפיקים של "פעילות על טבעית" לא מותירים מקום לספק לגבי זה.
אלא שהסרט שמתאר התרחשות קטסטרופלית בה אנשים בעיירה אמריקנית שלווה מתחילים להראות סימנים ביולוגיים מטרידים, כואבים וקצת דוחים, פשוט לא מפחיד. הוא גם לא ממש מותח, כי קל למדי להבין מה הגורם לאסון, ופחות או יותר בעשר הדקות הראשונות שלו נאמר מי הוא אחד האחראים לו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "המפרץ"
את הסרט מלווה בהסברים מי שהיתה עיתונאית מתחילה, מבולבלת ונלהבת ביום ההתרחשות - ה-4 ביולי באופן סימבולי. דונה (קת'ר דונהיו), תושבת העיירה מוכת האסון סיקרה במקור את אירועי יום העצמאות האמריקאי. מחגיגות רגילות וסתמיות הן הופכות, שעה אחר שעה, לסיוט. ההסברים שלה מגיעים עכשיו עם סרט שהיא ואתר אינטרנט כלשהו מצאו וערכו לכדי סיפור קוהרנטי, שמשתמש בכל חומרי הווידאו שמעידים על מה שקרה.
אין סיבה להרתיח את המים
מה לא משולב ב"סרט התיעודי": הצילומים של הצוות של דונה, מצלמות אבטחה שמצויות בכל פינה אפשרית בעיר, מצלמות סלולריות שתיעדו שיחות פייסבוק, וידאו של תיירים, של מדענים שהתריעו מפני הבאות, ושיחות חסויות ומוקלטות של משמר החופים והמרכז לבקרת מחלות וזיהומים. כל אלו, כל החומרים שהממשלה לא רצתה שנראה, נאספו ועכשיו הם מנסים לעבוד כסרט פאונד פוטאג' מן המניין.
וזה לא עובד. אולי כי יש יותר מדי חומרים, ומצד שני מעט מדי סצנות קשות. משהו ב"המפרץ" פשוט קל מדי, ואפילו לוקה בצנזורה עצמית מעט פחדנית. יש הרבה יותר מדי אופציות תיעוד, עד שהאפקט של החומרים המתועדים הופך משני וכל מה שנשאר ממנו זה צילום גרוע במכוון. יכול להיות שהכוונה מאחורי כל המצלמות היתה להראות שלמרות כל אמצעי התקשורת המיידיים והמתעדים שלנו, אנחנו עדיין חסרי אונים לאסונות מהסוג שמתרחש בסרט, אבל המסר הזה עובר מתחת לרדאר, ולא מייצר שום רגש.
אם זה לא מספיק, כשדברים נהיים דוחים ממש, הם מתרחשים מרחוק, או מבעד לקירות סגורים כשרק שומעים מה קורה. במקרה זה ההתרחשות הרחק מהעין לא מגבירה את האימה, היא מטשטשת אותה ומעייפת. לא כל סרט מהז'אנר חייב להיות מלא ב-gore, אבל כאן אין שום החלטה אחרת - אלא gore מרוחק, מצומצם, לא מרשים, ולכן גם לא באמת מזעזע.
גם ההסברים מכל נקודות המבט לא מוסיפות לתחושת האותנטיות, אבל גם לא מייצרות מצב ראשומוני מרתק, אלא רפטטיביות של האכלה בכפית ברמה של סרט מיינסטרים מעיק שלא סומך על הצופים שלו.
למשל, כשזוג המדענים מדבר על מה הם מצאו במים ומה הדבר הזה עשוי להיות, הם חוזרים על ביטויים והסברים מסוימים שוב ושוב, ושוב. התירוץ התסריטאי: המבטא של המדענית כבד ומוזר, וקשה להבין מה היא אומרת. זאת ועוד, דונה מסבירה מדי פעם מה אנחנו רואים, למקרה שלא הבנו. ובאמת שהבנו. אם היה ספק לרגע, גם מוסיפים בשלב מסוים מונטאז' של כל הקטעים שמרמזים על ההסבר שוב, כדי שלא נעיז להתבלבל.
גם האלמנט של הכאוס האנושי לא ממוצה. הרי על הכרזה כתוב במפורש שהפניקה ניזונה מפחד. אבל איפה הפניקה והשלכותיה? עיירה אמריקנית קטנה, אסון, פצועים, הרוגים, פוטנציאל לחיה שבאדם לצאת ולהשתולל, וכלום לא קורה. מדברים על הפניקה די הרבה, אבל לא רואים אותה מתרחשת, וחבל.
הדבר היחיד שכן עובד הוא אוזלת היד של הגופים המפקחים והממשלתיים, שנראים כמו טמבלים גמורים, באופן די עגום ומשעשע. אבל מעבר לכך, "המפרץ" הוא אכזבה.
