הרבנות 2013-2023: מה שהיה הוא שיהיה

איש לא יוכל לתאר טוב יותר מהרב הראשי האשכנזי החדש את הצפוי (ואולי נכון יותר לומר – את שאינו צפוי) ברבנות הממלכתית של העשור הקרוב. אמש (יום ד'), בעיצומן של חגיגות הניצחון בביתו שבמודיעין, ציטט דוד לאו - עד אז רב העיר, ומהבוקר רבה של ישראל - את אחד מעיקרי האמונה היהודית, כפי שנוסחו לפני מאות שנים בידי הרמב"ם, הפעם כהצהרת כוונות של הרבנים הנבחרים נגד רפורמות במוסד. "זאת התורה לא תהא מוחלפת", דקלם הרב, וקלע בול למטרה. ובמילים אחרות: מה שהיה הוא שיהיה.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• הרב לאו: קרע עם הסרוגים? איומים של אינטרסנטים
  

בניגוד לתדמית שמוצמדת להם, אי אפשר לומר שהחרדים אדישים לניכור שבין ישראלים רבים לממסד הדתי, ולהשפעה הרעה שיש לו על יחסי הציבור (הגרועים ממילא) של מסורת ישראל. הם בהחלט היו שמחים לשינוי, אך כדי להביא אותו, הם מוכנים לכל היותר להחליף את השפה, לשפר מעט את הבירוקרטיה (ורק אותה) – ותו-לא. אלה, כידוע, לא יספקו את מסורבות הגט, את חסרי הדת ואת הזוגות המתלבטים בין "כדת משה וישראל" לקפריסין, שמבקשים מעשים ולא מילים יפות.

"חיבוק דוב" מהחרדים

אין עוררין: כבן למשפחת לאו, לרב האשכנזי החדש יש תודעת שירות גבוהה ביותר. הוא נראה טוב, רהוט, נחמד, ממלכתי, ייצוגי ומקפיד לחבק כל אחד. במובן זה הכפירה שלו בתיוגו כ"חרדי" בהחלט מוצדקת. ב"בית היהודי" קבעו, משום מה, כי תפילת הלל ביום העצמאות היא-היא תנאי סף למועמדות מטעמם לרבנות הראשית, שכן היא מעידה על "ציונות". הם שכחו כי מה שחשוב באמת הוא חיבור לחברה הישראלית, והרב לאו הוכיח בעירו כי הוא מחובר לא פחות ממועמדים אחרים – בין אם בניו משרתים בצה"ל, ובין אם תורתם-אומנותם.

ולמרות זאת, הציבור כנראה ציפה למהפכות נוספות - ולא רק במד-הנחמדות של הרבנות - והוא לא יקבל אותם מהרב הראשי החדש. לאו לא יבצע שינויים, אפילו קלים ביותר, בעניינים הנושקים - אף אם בקושי רב - להלכה. ראשית, משום שהוא שמרן, ושנית, כי הוא סבור שמדיניות הרבנות בתחומים שבה היא נותנת שירות לאזרח טובה, והגישה, שלעתים טעונה שיפור, היא רק קליפה המכסה על כך.

זאת ועוד - גם לוּ הייתה לו מוטיבציה לשנות, תמיכת המנהיגים החרדים בו היא חיבוק דוב שהיה חונק כל רצון שכזה. אם אלה יסכימו שיעניק "מחוות" כלשהן לחילונים, יהיה זה רק בגימיקים שיווקיים-תדמיתיים, כמו "אפליקציית רבנות", שבטח תושק בתקופת כהונתו.

הרב עובדיה והרב לאו שבו לתפקיד

אמת: גם המועמד הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון "צהר", נזהר והתחייב ל"אפס פשרות" בנושאים הלכתיים, ויש שטענו

כי הוא שמרן בתחפושת של ליברל. אך המהפכה ה"ביורוקרטית" שהבטיח, כללה בתוכה לכל הפחות גם מדיניות פסיקה מקלה יותר. לוּ נבחר, היה כמובן מקפיד על נאמנות מוחלטת להלכה, אך בעניינים שונים מנסה למתוח אותה עד לקצה הסיבולת שלה, כדי להקל על החילונים והמסורתיים. לאו לא שם – וגם לא הרב יצחק יוסף, הנסיך הספרדי.

האם גדלות בתורה ובפסיקה אכן נחוצה לרב הראשי? למרבה האבסורד, לא. גם תומכיהם הנלהבים ביותר של הרבנים הנבחרים לא יגדירו אותם כ"גדולי הדור", אף שכל אחד מהם הוא "ראש רבני ישראל". שרותי הדת של הרבנות הראשית פועלים מכוח האינרציה, כמעט ללא יד מכוונת של מדיניות הלכתית, ואת ההכרעות הגורליות שנדרשת הרבנות לקבל (למשל האחרונה - בשאלת תוקפו של הגיור הצבאי), היא בכל מקרה מגלגלת לפתחם של המנהיגים החרדים. זו הסיבה שהיא אינה מחפשת גאונוּת בתורה, אלא בעיקר ייצוגיות וממלכתיות.

"נשיא הרבנות" ו"ראש ממשלת הפסיקה"

הבחירה ברבני הדור השני למשפחות לאו ויוסף, אם כן, איננה בהכרח נפוטיזם. השניים פשוט הולכים עקב בצד אגודל

יש אומרים שחלוקת התפקידים בין הרב האשכנזי למקבילו הספרדי ב-20 השנים האחרונות, היא כמו בין נשיא לראש הממשלה (בהתאמה). כך היה בעידן לאו-האב והרב אליהו בקשי-דורון, וכך היה בצמד היוצא – הרבנים שלמה עמאר ויונה מצגר. עכשיו נותר רק לצפות ולראות האם שיטת הממשל בעידן לאו-יוסף תהיה כמקובל בישראל - או נשיאותית.

• שושלת - גרסת הרבנים הראשיים: "נסיכים זו מעלה"