"הגאולה": הצד הרך של ג'ייסון סטאת'ם
כוכב האקשן ג'ייסון סטאת'ם מנסה להציג פנים דרמטיים נוגעים ללב במשחקו, וכושל בכך ב"הגאולה" עמוס הסימבוליקה הנוצרית בעיר הגדולה - סרט שמבויים ברצינות יתר וכובד ראש, שהופכים אותו לסתמי ומגוחך
"גאולה" ("Redemption") מביא את סיפורן של שתי נשמות אבודות בחיפוש, ובכן, אחר גאולה. האחת היא חייל רדוף מתקופת שירותו באפגניסטן (ג'ייסון סטאת'ם) שהפך להומלס ברחובות הסוהו של לונדון, והשנייה היא נזירה פולניה (אגתה בוז'ק) החווה משבר אמונה. התוצאה קורסת תחת עודף של סמליות דתית וקלישאות של אומללות עירונית.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אכן, קשה לחשוב על דימוי משומש אחד שלא זוכה למחזור בפעם המי-יודע-כמה בסרט זה. התסריטאי סטיבן נייט ("דברים יפים מלוכלכים", "סימנים של כבוד") כבר נדרש לעולם התחתון הלונדוני בעבודותיו הקודמות הנזכרות לעיל, אך בסרטו זה, הראשון שלו גם כבמאי, הוא מגלה חוסר ניסיון שהופך את רצינות היתר וכובד הראש למגוחכים ממש.
ג'ייסון סטאת'ם מצידו מקבל כאן הזדמנות להעניק לדימוי הכסאחיסט עתיר האדרנלין שלו (ע"ע "קראנק" ו"בלתי נשכחים") מידה של עומק פסיכולוגי. אשר על כן, הוא עוטה על פרצופו מבע מיוסר ומדבר בקול נמוך, כאשר אפקטים של רעשי רקע מלחמתיים ופלאשבקים קטועים מאפגניסטן אמורים לספק את השאר. בהדרגה אנו מבינים שהדמות שהוא מגלם, ג'ואי, היתה מעורבת בפשע מלחמה שעליו היא אמורה לעמוד למשפט צבאי. אבל ג'ואי נמלט, הותיר מאחור אישה וילדה, ועתה חי כהומלס אלכוהוליסט שהטראומה מזמן המלחמה שבה וטורדת אותו.
כאשר הוא ונערה חסרת בית בשם איזבל (ויקטוריה בוויק), מותקפים על ידי בריונים, ג'ואי בורח ומוצא מחסה בדירת פאר אליה הוא פורץ, ושבעליה שוהה בחו"ל לפרק זמן ממושך. ג'ואי מתמקם בדירה, משתמש בבגדיו, במכוניתו ובכרטיס האשראי של בעל הבית, ובהמשך מוצא עבודה בשירותו של גנגסטר סיני. את הכסף שהוא מרוויח, ג'ואי תורם לטובת דוכן חלוקת מזון לנזקקים שמפעילה אותה נזירה פולניה ששמה כריסטינה.
אך החוויה הטראומטית ממשיכה לרדוף את ג'ואי. בנוסף, הוא לומד שאיזבל נפלה קורבן לסוטה מין סדיסט בן המעמד הגבוה, ושם לו למטרה לאתר אותו ולנקום בו. הקשר בין ג'ואי לכריסטינה הולך ומקבל גוון רומנטי, ואז גם מתבררת החוויה הנוראית שהובילה אותה למצוא מפלט בחיקה של הכנסייה. כך הופכים השניים למקור של גאולה ונחמה זה בעבור זו.
התמה הזו, של שני אנשים המבקשים מזור לנפשם בעולם קר, נצלני ואכזר, אינה זוכה בסרט לפיתוח מעניין כלשהו. המפגש בין הבריון בעל לב הזהב והנזירה בעלת פני המלאך מזכיר במשהו את סיפוריו של צ'ארלס דיקנס, ולבה הפועם של לונדון המודרנית אכן מזכיר את הבירה האנגלית בתקופה הוויקטוריאנית (בזכות עבודת הצילום הנהדרת של כריס מנגס). אך הסיטואציה הבסיסית הזו ממאנת להתעלות מבחינה דרמטית ורגשית.
סטאת'ם מתקשה לשכנע כאדם הנלחם עם שדים פנימיים, ואילו הטרנספורמציה שעוברת כריסטינה, מנזירה לאישה מפתה בשמלה אדומה חושפנית, נדמית בעיקר שרירותית. גם סיפור ההתעללות הסדיסטית באיזבל שמביאה למותה, ושאת האחראי לה יוצא ג'ואי לגלות, מובא בסרט באורח חובבני. אם התכוון נייט ליישם באמצעותו איזשהו מסר חברתי-קפיטליסטי, שעניינו ניצולן של נשים חסרות מוצא בידי גברים עשירים - התוצאה לוקה בשטחיות מביכה.
שמו האנגלי של הסרט, "Hummingbirds" או "יונקי דבש", מתייחס לאמצעי מעקב צבאיים מהאוויר, ובהשאלה - להשגחה האלוהית שמתבוננת בחטאו של ג'ואי, כמו גם בכפרתו. הסמליות הנוצרית הזו, כמו גם תמונת ה"פייטה" (ישו המת מעורסל בזרועות אמו) לקראת סופו של הסרט, משלימות יצירה נבובה מבחינה רגשית ופסיכולוגית.
ניסיונו של סטאת'ם להעשיר את גלריית הדמויות המוגבלת שגילם עד כה ראוי בהחלט להערכה. אבל קשה לומר שמי שמצפים לעוד סרט עתיר אלימות וקשיחות גברית מסוג אלה המזוהים עמו - יקבל פה את מבוקשו. מאידך, כדרמה אנושית קודרת ומהורהרת הסרט פשוט לא מספק. לא רע, אבל סתמי לחלוטין.
