"הטיהור": מי חתך את העלילה מהסרט?
כבר בפתיחת מותחן האימה "הטיהור", מבקשים היוצרים להציג בפנינו מציאות חברתית עתידנית בלתי מתקבלת על הדעת. זה אולי היה יכול לעבוד, לולא העלילה המופרכת שבאה לאחר מכן. בלי אמירה ביקורתית מהודקת, או לחילופין זוועות קיצוניות, אין סיבה להישאר לבד עם הסרט הזה בחושך
איזה חזון מדאיג: ליום אחד בשנה, אזרחי ארצות הברית יוצאים מבתיהם, פורקים כל עול, מותירים אחריהם שובל של דם, הרס וגופות ללא כל אחריות מוסרית ובבוקר חוזרים לחייהם הרגילים - עם מצפון נקי, ואחרי קתרזיס עוצמתי. כמו יום העצמאות, רק עם מצ'טות ורובים במקום פטישי פלסטיק וספריי. זו המציאות שמבקש לשווק לכם "הטיהור" (במקור "The Purge") - סרט האימה העתידני שכתב וביים ג'יימס דמונקו, שלטובתו שלף מהנפטלין את אית'ן הוק.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
המציאות המטרידה הזו אמורה לספק מצע לביקורת חברתית עמוקה: המנהג המעוות הזה, לכאורה הוציא את ארצות הברית ממשבר כלכלי וחברתי והותיר אותה נקייה כמעט לגמרי מפשיעה ואבטלה. את הסרט, לעומת זאת, הוא הותיר עם סיפור צפוי ומופרך.
הנחה תמוהה שמאפיינת לא מעט סרטים בז'אנרים שרחוקים מהמציאות היומיומית (כמו למשל אימה עתידנית) היא שאין להם הכרח לייצר איזשהו רציונל עלילתי בסיסי. זו טעות, בעיקר בסרט שמבקש להשליך את הסאבטקסט שלו על עולמנו אנו (העניים הם הקורבנות בליל הטיהור, כמובן, והעלילה היא מטאפורה מאוד לא מעודנת למאבק המעמדות בארצות הברית העכשווית). ושום דבר ב"הטיהור" לא עונה על הצורך הזה בהגיון פנימי - מהתרחיש ההזוי הזה (מדינה שלמה מברכת את "האבות המייסדים החדשים" על שנתנו לשכנים שלהם דרור לעשות בהם שמות. בסדר) ועד ההתרחשות שבמרכז העלילה.
בית הזוועות
הוק מגלם כאן אב מסור אך מרוחק, איש מכירות של מערכת אבטחה ביתית שמשמשת את כל שכניו ואותו ביום הטיהור החגיגי. יש לו בן גיקי יפה נפש עם נטיות קריפיות ובת מתבגרת טיפוסית שמסתירה ממנו את חברה בן ה-18. הוא גם נשוי באושר ועושר ומנקר את עיניהם של השכנים, שמתלוננים על ש"מימנו מכספם את תוספת הבנייה" האחרונה שלו. ואתם יודעים מה אומרים על עיניים גדולות במערכה הראשונה.
ואז מגיע ערב הטיהור. המשפחה מתכנסת בביתה, שערי הברזל נסגרים וכולם יכולים לשבת מול המסך ולראות איך אמריקה מאבדת את עצמה לדעת. אלא ששורה של אירועים בלתי צפויים (לכאורה. בפועל, כל צופה יזהה כל טוויסט מקילומטרים) שולחת את הוק ומשפחתו למלחמת הישרדות, כשחבורה מופרעת מחליטה לנפץ את אשליית הביטחון ולצוד אותם בין מסדרונות הבית. אה כן, ולחבר'ה האלה יש איזשהו מסר לא ברור לאומה, שמתומלל מפי המנהיג שלהם ולא זוכה לשום התייחסות בהמשך, ומסכות מטרידות (מישהו אמר גימיק זול ושחוק ולא קיבל?).
תת הז'אנר הזה של בני משפחה שמתמודדים עם פסיכופטים בביתם, כבר מוכר לנו מסרטים רבים - מ"הבית האחרון משמאל" של ווס קרייבן ועד "משחקי שעשוע" המופתי של מיכאל הנקה (ו"הטיהור", בקטעים רבים, הוא למעשה העתק חיוור מאוד של השני).
בספקטרום הרחב הזה, "הטיהור" מגרד את התחתית: הוא מקדיש יותר מדי זמן לרקע (שהוא, כאמור, מגוחך בפני עצמו), ואז גולש למאבק הקונקרטי - שלמרות שאינו ארוך במיוחד (הסרט כולו נמשך פחות משעה וחצי), עמוס ברגעים די משמימים. בין שני החלקים, שכל אחד מהם גרוע בפני עצמו, אין גם שום חיבור אמיתי.
הניסיונות של דמונקו לייצר רגעים מותחים מהזן המוכר והיעיל (מסדרון חשוך, דמות מופיעה לפתע מאחורי אחד הגיבורים) מבויימים ללא כל חן ותחכום, ואפילו כמפגן האלימות שמבטיח החזון העתידני הזה - הסרט לא מצליח לייצר סצנת זוועות אחת ראויה. הכל כאן נראה מושאל, משובט ומשועתק, עם אמירה מקורית-לכאורה שמתמוססת תוך דקות מפתיחת הסרט לטובת שרשרת צפויה של אירועים לא מספיק קיצוניים.
בדומה לסרטי אימה אחרים שנהנו מבאזז גבוה בהרבה ממה שהגיע להם (ע"ע "פעילות על טבעית"), גם "הטיהור" זכה להצלחה מרשימה מאוד בארצות הברית - הכנסות של יותר מ-60 מיליון לעומת תקציב של מיליונים בודדים. אולם עד שהוא עשה את דרכו אלינו, גילו שם את "לזמן את הרוע" ("The Conjuring") של ג'יימס וואן, שכנראה השכיח מהם את עוגמת הנפש של "הטיהור" עם הצלחה קופתית גדולה עוד יותר לצד שבחים גורפים מהביקורת. נחכה בסבלנות.
