"רק אלוהים סולח": על אלים ואלימים
ריאן גוסלינג חוזר לשתף פעולה ב"רק אלוהים סולח" עם הבמאי ניקולס ווינדינג רפן - הפעם על רקע רחובותיה המושחתים של תאילנד. האלימות הבוטה בסרט מזעזעת ומהפנטת בו זמנית, אולם מעבר לאסתטיקה המדממת שלה היא לא אומרת כלום
"רק אלוהים סולח" ("Only God Forgives") הוא עוד מותחן אקזיסטנציאליסטי מהורהר מבית היוצר של הבמאי הדני, ניקולס ווינדינג רפן. כמו "דרייב" לפניו, גם סרטו הנוכחי מעמיד במרכזו גיבור חסר הבעה שבאמצעותו בוחן וינדינג רפן גבריות אלימה וקמאית.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
כבקודמו, גם כאן מופיע ריאן גוסלינג בתפקיד הראשי. אך אם בסרט הקודם התכתבה דמותו נטולת השם עם גיבורי סרטיו של ז'אן פייר מלוויל, וליתר דיוק עם גיבור סרטו של וולטר היל, "הנהג", שנעשה בהשראתם - הפעם אלו הם מערבוני הספגטי. אחד הידועים שבהם, בכיכובם של באד ספנסר וטרנס היל, אף נקרא "אלוהים סולח, אני לא" (1967).
הבדל נוסף נעוץ באלימות הגרפית המאפיינת את הסרט הזה. אף שאלימות מסוגננת היא אחד מסימני ההיכר של יצירת ווינדינג רפן (טרילוגיית "פוּשר", "ברונסון"), הרי שהתפריט הפעם כולל כמה סצינות קיצוניות במיוחד, כמו זו שבה ננעצות יתדות בגופהּ של אחת הדמויות, ואחר כך נעקרות עיניה ומחוררת אוזנהּ. מי ששרד את התיאור הנ"ל מוזמן להמשיך.
העלילה מתרחשת בבנגקוק, וגיבורה הוא ג'וליאן (גוסלינג), סוחר סמים אמריקאי המנהל כמסווה מועדון איגרוף תאילנדי. אחיו, בילי (טום ברק), אונס ורוצח באכזריות נערה העובדת כזונה.
בתגובה מעניק מפקח משטרה מקומי (ויתאיה פנסרינגרם), אדם בעל חוש צדק פרוורטי, לאביה הזדמנות לחסל את הרוצח, שנתפס לצד הגופה, בבחינת "עין תחת עין".
אמם של האחים, קריסטל (קריסטין סקוט תומאס), מפלצת מקפיאת דם בשיער צבוע פלטינה המנהלת את עסקי הסמים המשפחתיים, מגיעה לתאילנד במטרה למצוא את רוצחי בנה. אבל ג'וליאן חס על חיי אבי הנערה, ומסתייג מתשוקתה הבוערת לנקום גם בשוטר - אחרי הכל, הוא מנמק, בילי אכן ביצע פשע נורא. מכאן והלאה מתפתח סיפור דמים הזוי, וסצינה אלימה אחת באה בעקבות האחרת, כאשר מה שמניע את הדרמה הוא תחושתו של ג'וליאן שהצדק נעשה, וזו מונעת ממנו מלממש את הנקמה המצופה ממנו.
החיבור בין גבריות ונקמה הוא ההיבט המעניין של "רק אלוהים סולח". זהו אותו אלמנט שהניע כמה מהמערבונים האמריקאים הקלאסיים, ובגרסתו המורכבת יותר מבחינה מוסרית ניצב בבסיסם של מערבוני הספגטי שנוצרו באיטליה בשנות ה-60.
פתאום נקם אדם בבוקר
ווינדינג רפן מציג עולם גברי שהאלימות בו היא המקור היחיד לעשיית צדק, והוא עושה שימוש ישיר ובוטה באותם יסודות שבטיים - "משפחה", "נקמה", "נאמנות" - שמקננים גם בסביבה האורבנית המודרנית. אין זה מקרה, לכן, שאיש המשטרה שולף ברגעים הדרמטיים חרב סמוראים מאחורי גבו, שבאמצעותה הוא משליט את "הצדק האלוהי" - זה שג'וליאן מסרב לערער עליו.
קל לפטור את "רק אלוהים סולח" כפוזה ריקה הלוקה בסגנון-יתר. האמת, הסרט אינו מציע הרבה יותר מזה. העיסוק שלו בדמויות אב ואם בעלות צביון מיתי-תנ"כי, ההקשרים הנוצריים שבתוכם הוא פועל (אחד המוטיבים החזותיים בו הוא כפות ידיו המתוחות או קפוצות לאגרוף של ג'וליאן), וכמובן המפגש התרבותי האלים בין אמריקה ותאילנד, אינם זוכים לפיתוח נאות. אבל הסרט מתנהל כמו הזיה איטית ומסויטת שקשה להתנער ממנה, והאווירה המאיימת שמעצבים הצלם לארי סמית' והמלחין קליף מרטינז נהיית אפקטיבית ככל שהסרט מתקדם.
הדיאלוג המינימלי תורם למימד האקזיסטנציאליסטי של הסרט - גיבורים המתעטפים בשתיקתם הם, אחרי הכל, לחם חוקו של קולנוע אפוף שרעפים. סצינות ביניים שבהן המפקח שר על במה במועדון קריוקי, בעוד עמיתיו מאזינים לו בדממה, מעניקות לסרט צביון קומי מעט. בסצינה מצוינת נוספת מסבים ג'וליאן, אמו ורקדנית ארוטית מקומית (ראתה פונגם המרשימה) המתחזה לחברתו לארוחת ערב זדונית, שבמהלכה האם משווה בין גדלי איברי המין של בניהּ.
אך ברובו המכריע, "רק אלוהים סולח" מגולל סיפור אדיפאלי מדמם, שבו הבן (ג'וליאן) נקרע בין נאמנותו לאם המסרסת ובין הכרתו בחוק האב-אלוהים. כל זה, כאמור, לא הופך את הסרט לעמוק ומורכב במיוחד, אך החיבור בין האסתטיקה העודפת, אלימות היתר והמינימליזם העלילתי מייצרים אפקט מהפנט למדי.
