"פארק היורה 3D": הדינוזאורים שרדו, בגדול
סרטו של סטיבן שפילברג מ-1993 שרד את התקופה והיום בעיבוד תלת ממד הוא נראה כמו חדש. "פארק היורה" היה ונשאר חוויית צפייה מפעימה ומרגשת. על רקע ההיצע הקולנועי העלוב של הוליווד לאחרונה, מדובר כנראה בסרט הטוב ביותר השנה
אז מהו סרט הקיץ הטוב ביותר (לפחות עד כה) לשנת 2013? התשובה המאוד הגיונית (לאור איכות הסרטים שעלו בחודשיים האחרונים) היא סרט שהופק לפני עשרים שנה. קשה להאמין שצופים רבים לא ראו את "פארק היורה", אבל חלק גדול מהם מעולם לא ראו אותו על מסך הקולנוע, בוודאי שלא בתלת ממד כפי שהוא מוקרן בימים אלו. אלו סיבות מצוינות להעדיף אותו על פני כל סרט עכשווי, עשיר באפקטים ודל בחמצן, שמוקרן בימים אלו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
1993 הייתה שנת השיא בקריירה של סטיבן שפילברג. בשנה זו הוא ביים לא רק את "פארק היורה" אלא גם סרט קטנטן אחד נוסף - "רשימת שינדלר". כשהשנה הסתיימה, שפילברג היה היוצר האחראי לא רק לסרט ההרפתקאות הרווחי ביותר בתולדות הקולנוע (אם לא נטריח את עצמנו בחישוב הכנסות מותאם לאינפלציה), אלא גם לסרט שזכה בשבעה פרסי אוסקר ונחשב, בצדק או לא, ליצירה המשמעותית ביוצר של הקולנוע האמריקאי באותה שנה. ובהזדמנות זו, הבה נישא תודה קטנה על כך ש"רשימת שינדלר" טרם הופץ מחדש בגרסת תלת ממד.
שני הסרטים הללו מגלמים באופן מושלם את שני הקטבים בסרטיו של שפילברג, וככאלו הם גם משלימים האחד את השני. הראשון הוא מוצר בידורי, המבוסס על אלמנטים של מתח וסכנה מתמדת לאובדן חיים, אך יש בו גם את אותו יסוד של התפעמות שהנו החוויה המהותית אותה מציע יוצר זה. התפעמות זו עולה בתוך הקשר של מגע עם יצור, אובייקט או ישות בעלת עוצמה - יהיה זה כריש קטלני, חייזרים, ארון הברית או, כמו במקרה זה, דינוזאורים.
"רשימת שינדלר" לעומת זאת הוא "קולנוע רציני" (בדומה ל"הצבע ארגמן", "מינכן", "לינקולן"), שעוסק בתקופה אפלה, אך מנתב אותה לעבר מסר של תקווה וגאולה. הסוג הראשון חותר לעבר חוויה מועצמת, שלמה מבחינה טכנית של אשליה מרגשת. השני חותר לעבר עיסוק בהיסטוריה, תוך התכחשות לאופן בו היא מעובדת לסוג של פנטזיה.
זהו גם שלב מהותי בתהליך בו שפילברג עובר כבמאי מהפרספקטיבה של הילדים לזו של מבוגר. אמנם לא בכל סרטיו המוקדמים הגיבור היה ילד הכמהה למבוגר החסר, או מבוגרים (רוי נירי ב"מפגשים מהסוג השלישי") המעדיפים שקיעה רגרסיבית לילדות נצחית. במעבר (התואם את מסלול חייו האישי של היוצר) לפרספקטיבה של הבוגר, היחס בינו לבין הילד נקבע כיחס של אחריות ההורה על הצאצא.
3 די, דינוזאורים
המקום הנקרא "פארק היורה" הוא זירה המכילה לא רק את הדינוזאורים שהוקמו לתחייה באמצעות פלאי השיבוט, אלא גם מבוגרים וילדים. מול פלאי המדע, ונפלאות האנימציה ממוחשבת, זהו גם מרחב של סכנה, התמודדות והבנה שבו הדמויות יעברו שינוי בכיוון המוביל לביסוס התא המשפחתי.
ג'ון האמונד (ריצ'רד אטינבורו) בעל החברה שיצרה את השיבוט, והמייסד של הפארק, הוא גם סבא לנכדים לקס (אריאנה ריצ'ארדס) וטים (ג'וזף מאזלו) המגיעים לסיור במקום הלא-מאוד-בטוח. מנגד יש זוג מדענים, חוקר המאובנים ד"ר אלן גרנט (סם ניל) ובת זוגתו חוקרת הצמחים הקדומים ד"ר אלי סאטלר (לורה דרן) - אנשי מדע שיגלו, במהלך ניסיונותיהם להגן על נכדים של האמונד, כי הם מחויבים לדברים נוספים מלבד האידיאל של קידום הידע האנושי.
אם נניח בצד את הצרכים הפסיכולוגיים המדהדים בסרט זה, כמו במרבית סרטיו של שפילברג, הרי שנגיע למהות החוויה שאותה הוא מעניק. הסרטים ששפילברג ביים במחצית השניה של שנות ה-70 ("מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי") הולידו דור של צופי קולנוע פעורי עיניים. הם הפכו אותו לעשיר כקורח ולאדם החזק בהוליווד, אך הדבר לא לווה בקונצנזוס חיובי לגבי מעלותיו כבמאי. אמנם יש תנודות באיכות של סרטיו, אך כיום הקונצנזוס נוטה להערכתו כאחד היוצרים המוכשרים שהיו אי פעם לקולנוע המסחרי.
שפילברג מדגים שוב ושוב בסרט את מה שיוצרים רבים מדי בקולנוע העכשווי שוכחים: בניה של דמויות, חשיפה הדרגתית של מידע, יצירה של איום מרומז. את מה אנחנו זוכרים יותר - את פניו של הטירנוזאורוס רקס, או את רגע האימה שבו פסיעותיו המהדהדות יוצרות אדוות קטנות?
בעשרים השנים שחלפו הטכנולוגיה של האנימציה הממוחשבת זינקה קדימה בקפיצות נחשוניות, אך מעט מאוד סרטים השתוו לאופן המדויק שבו שפילברג מפגיש אותנו עם החיזיון הפלאי של מפלצות פרהיסטוריות שקמו לתחייה.
