"עצבניות אש": נשים עם ביצים גדולות
מליסה מקארת'י כבר הוכיחה בעבר כי בהמיות בוטה אינה תכונה בלעדית לגברים. ב"עצבניות אש" סנדרה בולוק מצליחה לאזן אותה, והתוצאה היא קומדיית אקשן משטרתית וולגרית שעובדת
"עצבניות אש" ("The Heat") הוא הפגנה משכנעת של האיכויות שהופכות את מליסה מקארת'י לקומיקאית פופולארית בקולנוע העכשווי. השילוב בין ממדי הגוף, יכולת האלתור, והיעדר גבולות הופכים אותה לתשובה הנשית לקומיקאים ממין זכר שבנו קריירה על מאפיינים דומים. אך יכולות אלו אינן מספיקות להפוך קומדיה למצחיקה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אם מקארת'י מתפקדת כסופת הוריקן של בהמיות, חשוב לא פחות להעמיד מולה שחקנים (ודמויות) שביחס אליהם וולגריות זו תהיה אפקטיבית, אך לא רק ברגעים הקומיים. בחירת הפרטנר חשובה גם בגלל הרגעים סנטימנטליים (שבהם מתגלה "האישה מאחורי הבהמה") שיש בסרטים אלו, והמחייבים כימיה אמיתית בין השחקנים כדי ליצור אמינות רגשית.
בקומדיה "חשבון משותף", כשמקארת'י הוצבה מול ג'ייסון בייטמן, זה לא עבד. ב"עצבניות אש", כשהפרטנרית שלה היא סנדרה בולוק, הכימיה בין השחקניות מהווה את הנכס העיקרי של הסרט.
"עצבניות אש" הוא גרסא נשית לשילוב המוכר של buddy movie וסרט משטרה - קומדיית אקשן שבה שני הפכים נקלעים לנסיבות המחייבות אותם לעבוד יחד. העלילה מובילה לא רק להשגת המטרה, אלא גם לחברות הנפש. המתכונת המוכרת מסדרות ("סטארסקי והאץ'") וסרטים (סדרת "נשק קטלני") לא יושמה עדיין על שתי שוטרות ("קגני ולייסי", סדרת הדרמה הטלוויזיונית משנות ה-80, היתה רצינית מכדי ליצור חיכוך מתמיד וקומי בין שני ניגודים מוקצנים).
רווקות, עם ובלי מדים
האחראי על המלאכה הוא הבמאי פול פייג, שזכה לפני שנתיים להצלחה גדולה בסרטה של קירסטן וויג "מסיבת רווקות". אז היתה מקארת'י חלק מאנסמבל של שחקניות, ולמרות שהובילה את החבורה ברגעים הברוטליים יותר (סצנת קלקול הקיבה בסלון הכלות), הקומדיה שמרה על איזון רגשי באמצעות הדמויות האחרות והמרכזיות יותר. בסרט שבו מקארת'י משחקת בעיקר מול שחקנית אחת, צריך קצת יותר מאמץ לאזן את הצד השני של הנדנדה.
את בולוק כבר ראינו בתפקיד שוטרת לא משתלבת (בסדרת סרטי "איזו מין שוטרת") ובעלת מקצוע מקצועית וקפדנית המעוררת אנטגוניזם (ב"ההצעה"). בתפקידה בסרט הנוכחי - סוכנת ה-FBI שרה אשבורן, היא ממזגת היבטים אלו. עמיתיה הגברים מושפלים כשהיא מוצאת את הסמים והנשק שנסתרים מעיניהם, ולכן מקצועיות זו מחבלת בסיכוי שתירש את משרתו של הבוס שלה (דמיאן בישיר).
היא נשלחת לבוסטון בחקירה שיעדה הוא סוחר סמים בכיר ומסתורי המכונה לארקין, אך באזור בו היא פועלת היא דורכת על בהונותיה של שאנון מולינס (מקארת'י). מולינס היא שוטרת מסוג שונה לחלוטין. לא מרוסנת, רומסת כל נוהל עבודה מקובל, משתלחת ומשפילה את האנשים שהיא עוצרת. אפילו המפקד הישיר שלה לא מעז להעיר לה - ההפך המוחלט מאשבורן המאופקת והקפדנית.
כפי שב"מסיבת רווקות" סיטואציה בסיסית של בהמיות גברית קיבלה ניואנסים של רגש ודקויות קומיות נשיות, כך מנסים פייג והתסריטאית קייטי דיפולד להמיר את פורמט ה-buddy movie המשטרתי לקומדיית נשים.
ישנה עלילה ומרדף אחר סוחר הסמים, אבל קשה לומר שהיא מעוררת עניין רב או מפתיעה במיוחד. כל מהות העלילה היא לשבץ סדרת סצנות שבהן בולוק ומקארת'י מגיבות האחת למעשי השניה על הרצף של עימות ראשוני, חיכוך בעבודה, שבירה של החומות ועבודה משותפת.
ההומור נובע בעיקרו מהזעזוע האוחז באשבורן לאור התנהגותה של מולינס, והתהליך ההדרגתי שבו המעטפת המעונבת של אשת החוק הממושמעת נסדקת בעקבות העבודה המשותפת. קריעת הבגדים של בולוק כדי שתראה פחות כמו סוכנת FBI לחוצה, או סצנה שבה מקארת'י מסייעת לבולוק השיכורה לחלץ קליפת בוטן שנתקעה באפה.
הקשת העלילתית השניה, זו שבה נחשפת מידה של פגיעות מתחת לקריקטורה של מולינס, מבוצעת באופן שאינו יותר מסביר, ולעיתים, בעיקר ברגעי השיא של הכרזה על הקרבה הרגשית שנוצרה בין הדמויות, מאולץ למדי.
"עצבניות אש" מיישר קו עם מאפיינים של הקומדיה האמריקאית העכשווית. תנועה חדה בין רגעי הומור והשתטות לפעולות אלימות או קשות לצפייה (סצנת הצלת אדם מחנק באמצעות חיתוך קנה הנשימה).
בולט במיוחד היחס אותו מקבלים האזורים הרגישים בגוף הגברי. בין אם מדובר בהשפלת קליינט המחפש זונה באמצעות שיחת טלפון לאשתו, השפלת מפקד בתחנת משטרה באמצעות התייחסות ממושכת וקולנית לקוטנם של אשכיו, או, באופן פשוט וברוטלי יותר, איום לירות באזור הרגיש. אם לא מכל היבט אחר, לפחות בכך ברור שיוצרי הסרט מודעים למחויבותם לייצר גרסא נשית לפורמט סרטים גברי.
