"ריאליטי": האח הגדול על מסך ענק
אניילו ארנה, רוצח האסור בכלא האיטלקי, מככב בסאטירה האפלה של הבמאי מתאו גארונה "ריאליטי", העוסקת באשפה התרבותית שהביאו עלינו התוכנית "האח הגדול" ודומיה. אז מי פה האסיר שמאחורי הסורגים, ומי זה שמלפני מסך הטלוויזיה?
בסרטו הקלאסי של לוקינו ויסקונטי, "בליסימה" (1951), גוררת אם שאפתנית ממעמד הפועלים (אנה מניאני) את בתה הקטנה לתחרות יופי מקומית הנערכת באולפני "צ'ינצ'יטה" שברומא. זכרו של סרט זה, מהיצירות הבולטות של הניאו-ריאליזם האיטלקי, עולה במהלך הצפייה בסרטו היפה של מתאו גארונה, "ריאליטי" ("Reality").
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
גם סרטו של גארונה ("גומורה"), שזכה אשתקד בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן, מתרחש על רקע מעמד הפועלים, וגם הוא עוסק באופן סאטירי בצדה האפל של התשוקה העממית להתפרסם. עתה לא מדובר עוד בהזדמנות פז להופיע בסרטים הניאו-ריאליסטיים (שכוכביהם היו, על פי רוב, שחקנים לא מקצועיים שנבחרו מבין אלפים מבני המעמדות הנמוכים אשר התייצבו למבחני הבד), אלא באפשרות המהירה להפוך מאדם אנונימי לסלב שמספקות תוכניות הריאליטי למיניהן ובראשן "האח הגדול".
מאליו מובן ש"ריאליטי" אינו יוצר הקבלה בין הקולנוע הניאו-ריאליסטי לבין תוכניות המציאות. הוא גם לא מבקש לדון בממד הנצלני שנלווה לתוכניות אלה, ושמותיר לא פעם את משתתפיהן משתאים לכאורה נוכח השימוש הציני והנלוז שנעשה בהם. הסרט עוסק באובססיה, ובאופן שבו תוכניות הריאליטי מביאות לטשטוש הפער שבין מציאות ודמיון.
זהו הרגע שבו גיבור הסרט הופך מצופה פאסיבי למשתתף, לפחות בעיני עצמו. במילים אחרות, "ריאליטי" מספק נקודת מבט הפוכה לזאת שנחוותה ב"מופע של טרומן" (1998), שגיבורו חי את המציאות הטלוויזיונית כאילו היתה המציאות עצמה. כאן, הגיבור חי את המציאות עצמה כאילו היתה המציאות הטלוויזיונית.
המופע של לוצ'אנו
גיבור הסרט הוא לוצ'אנו (אניילו ארנה), סוחר דגים נפוליטני, שמתפרנס מהצד ממכירת רובוטים לעבודות מטבח. כדי לרצות את ילדיו, לוצ'אנו נאות להשתתף בגרסה האיטלקית של "האח הגדול", ה"Grande Fratello". אחרי שהוא מקבל טלפון שעבר את השלב הראשון של האודישנים, לוצ'אנו, מלווה בבני משפחתו, מגיע לרומא, לאולפני "צ'ינצ'יטה" בתקווה לזכות בכרטיס הכניסה המיוחל לבית.
מכאן מתחילים העניינים להשתבש, והקומדיה העממית הנעימה מקבלת בהדרגה צביון אפל של מותחן פרנויה. לוצ'אנו, המשוכנע כי הצליח להרשים את אנשי ההפקה, מתחיל להאמין כי רשת הטלוויזיה שתלה סוכנים שתפקידם לעקוב אחריו על מנת להעריך את מידת התאמתו לתוכנית. אנשים תמימים שנקרים על דרכו נדמים לו כנציגי ההפקה. "האח הגדול" נהפך בעבורו לאלוהים, שעל מנת לעשות הטוב בעיניו - לוצ'אנו ההזוי מתחיל לחלק את רכושו לעניים, למגינת לבה של אשתו המודאגת (לורדנה סימיולי). כך, האובססיה המטרידה של לוצ'אנו הופכת לחיפוש (מטריד לא פחות) אחר גאולה אישית.
אין זה מקרה, לפיכך, שסצינת הסיום (מבלי לחשוף) אכן מובילה את לוצ'אנו אל גן העדן המיוחל, והשוט החותם את הסרט הוא אכן נקודת המבט של אלוהים - האח הגדול. אף אין זה מקרה, שהתמונה הנפלאה בה פותח גארונה את "ריאליטי" מורכבת משוט אווירי מרשים ההולך ומתמקד במסע חתונה קיטשי, שבו מובילים שני סוסים לבנים כרכרה מהודרת ובה חתן וכלה.
זהו, כמו אומר גארונה, עולם אגדתי שנברא בצלמו של הטעם הרע הטלוויזיוני. לוצ'אנו עצמו מבדר את הקרואים כשהוא לבוש ומאופר כאישה, אך תשומת הלב של כולם מרוכזת באנזו (רפאלה פראנטה), פליט "האח הגדול" האיטלקי המגיע לאירוע בהליקופטר כאורח כבוד.
המגף בשלולית של בוץ
"ריאליטי" מציג עולם שבו מאמינים סוגדים לאלוהי השקר והבדיה. בהקשר המקומי שבו פועל הסרט, זוהי מהותה של התרבות האיטלקית בעידן סילביו ברלוסקוני, אבל מצבנו שלנו אינו הרבה יותר טוב. מבחינה זו, אין בסרטו של גארונה אמירה מורכבת או מתוחכמת במיוחד, והיבטיו הדתיים והפסיכולוגיים אף הם לא לגמרי מפותחים. "ריאליטי", אם תרצו, הוא ה"ג'ינג'ר ופרד" של ראשית שנות האלפיים, אם להידרש לסרטו של פדריקו פליני מ-1985, שביכה את השתלטותה של האשפה מתוצרת הטלוויזיה על טעמם של הצופים.
סרטים דוגמת "ריאליטי", שמהלכים על הקו הדק שבין קומדיה אנושית וסאטירה צינית (מעניין לחשוב איך היה הסרט הזה נראה לו בילי וויילדר היה חתום עליו), נשענים על מידת השכנוע שמספקים השחקנים הראשיים שלהם. מבחינה זו, הבחירה בארנה, המגלם כאמור את דמותו של לוצ'אנו, היא לא פחות מהברקה. ארנה, רוצח בשירות ה"קאמורה" (המאפיה הנפוליטנית שעמדה במרכז סרטו הקודם של גארונה), המרצה מאסר עולם ללא אפשרות חנינה, מזכיר בהופעתו את פצ'ינו הצעיר.
גארונה רצה לשתף את ארנה כבר ב"גומורה", אך רשויות הכלא סירבו אז לבקשתו. כעת הגיעה השעה, וההימור השתלם - ארנה מעניק לסרט אותנטיות המזכירה את זו של שחקני הסרטים הניאו-ריאליסטיים (ע"ע סצינה נהדרת שבה הוא יושב לבדו בדירתו ומדבר אל צרצר). העובדה שמדובר באסיר עולם (ארנה שב מדי ערב, עם תום הצילומים, לתאו בכלא) המגלם גיבור שתשוקתו היא להיות למעשה כלוא בבית ה"אח" - מעניקה לסיפור רובד נוסף.
לגמרי במקרה, עלה בסוף השבוע על האקרנים בארץ סרטם של האחים טאביאני, "קיסר חייב למות", שאף לו לוהקו שחקנים-אסירים, וגם בו מיטשטשות מציאות ובדיה. "ריאליטי", אגב כך, תוהה מיהם האסירים האמיתיים - גיבורו הבדוי או שמא הצופים, שמפקירים עצמם מרצון בידי סוהרי תוכניות המציאות.
