"עונת הציד": החלטורה של טרבולטה ודה-נירו
אפילו שני כוכבי על בסדר גודל של ג'ון טרבולטה ורוברט דה נירו לא מצליחים להציל את "עונת הציד". להפך - הם נגררים מטה עם מותחן אקשן שהיה יכול להיות מוצלח, לולא היה עשוי רע כל כך. מכירת חיסול לסוף העונה
כמו רבים מהסרטים של חברת נו אימג' (Nu Image) גם "עונת הציד" ("Killing Season") נראה על הנייר כסרט ראוי ביותר: דרמה שמתרחשת בעקבות רצח עם; דמויות שנפגעו במלחמה ונותרו פצועות בנפשן; דילמות מוסריות; אובדן אמונה; יכולת להשלים עם עצמך ועם האחר. בקיצור, כל מה שתרצו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ואם זה לא מספיק, יש בסרט מפגש פסגה ראשון בין שני כוכבי ענק של הקולנוע ההוליוודי - ג'ון טרבולטה ורוברט דה נירו. טרוויס ביקל ודני זוקו, ג'ק לה מוטה ו-וינסנט וגה. למרבה הצער, תוצאת המפגש מהווה הוכחה נוספת לשפל במניות של השניים. אגב, בכתוביות הפתיחה של הסרט היה צריך להתמודד עם בעיית הקדימות בקרדיט לשחקן הבכיר יותר. הפתרון: השמות מופיעים יחד. דה נירו בצד השמאלי של הפריים (קוראים את שמו ראשון משמאל לימין), אבל הכתובית עם השם של טרבולטה מופיעה קצת מעליו (קוראים את שמו ראשון מלמעלה למטה). כולם מנצחים.
ניתן ואפילו צריך להעריך את הנסיונות העקביים של המפיקים הישראלים אבי לרנר, דני דימבורט ובועז דוידזון לחרוג מהשטאנץ של אקשן נחות, ולחתור כל הזמן לעשייה קולנועית בעלת ערך דרמטי ממשי. רבים מהנסיונות הללו כוללים את שחקן הבית דה נירו. חלק מהסרטים עושים קולות של קולנוע רציני, חלקם אפילו מתקרב לבינוני, אבל, עם כל הצער שבדבר, פעם אחר פעם הם כושלים.
מרבית הסרטים לא זוכים להפצה מסחרית בבתי הקולנוע בארצות הברית, או - כמו במקרה של "עונת הציד" - יוצאים בו זמנית להפצה מסחרית מאוד מוגבלת ובמקביל לשוק הביתי. כל סימני האזהרה הקבועים נמצאים: השחקנים, בית ההפקה, ההפצה לשוק הביתי. וסימנים אלו מוכיחים את עצמם במקרה הנוכחי. עם כל האמפתיה לניסיון לעשות קולנוע איכותי, התוצאה לא מצדיקה את הזמן והכסף של הצופים.
הסרט מתחיל במועד לא מוגדר בתחילת שנות ה-90 במהלך מלחמת בוסניה. עוד לפני כותרות הפתיחה אנו כבר מקבלים מעשי זוועה, גופות נרקבות, הוצאות המוניות להורג, וגם פרצוף בעל זקן מוזר המצולם מאחור בעוד אדם לא נראה עומד להוציא אותו להורג. הפנים המוזרות הם של טרבולטה, שבאמצעות זקן נטול שפם ומבטא כבד אמור לגלם את החייל הסרבי אמיל קובאץ'. כשבתחילת הסרט מפציע לרגע החיוך המוכר של דני זוקו עולה תחושה (מוצדקת) שלטרבולטה אין סיכוי לצאת מהתפקיד הזה בשלום.
קפיצה אל ההווה - קובאץ' מצליח להשיג את פרטי המידע של האדם שהותיר אותו מתבוסס בדמו. שמו הוא בנג'מין פורד (דה נירו) והוא חי בבקתה ביערות טנסי. אנו מגלים שהוא התגרש מאשתו לפני עשרים שנה, מקיים קשר מינימלי עם בנו כריס (מילו ונטמילה), ואפילו מתכוון להימנע מלהגיע להטבלה של נכדו.
להנאתו פורד בולע כדורים (פוסט טראומטי), צד צבאים (ע"ע "צייד הצבאים") ושומע בתדירות מטרידה את "Don't Take Your Guns to Town" של ג'וני קאש. בסרט קצר, שכל עלילתו נפרשת על פני כ-80 דקות, שיר זה מושמע בשלוש הזדמנויות שונות ובמשך זמן שניתן להעריכו עשמינית מאורך הסרט - Overkill סמלי אם אי פעם היה כזה.
המפגש בין שתי הדמויות, משחק החתול והעכבר, הוא העלילה. הרכב של פורד נתקע ביער, וקובאץ' נמצא במקום ובזמן (צירוף מקרים, כמובן) כדי להציע את עזרתו בתיקון הרכב. פורד מזמין את קובאץ' אליו כמחסה מפני סערת הגשמים, ושם על כוסיות ייגרמייסטר נדמה כי נרקם ביניהם קשר של קרבה.
למחרת היום הם יוצאים למסע ציד משותף כשהם חמושים בקשתות וחצים. כאן יתגלו כוונותיו האמיתיות של קובאץ', ויתחיל משחק הישרדות האכזרי. אכזריות זו באה לידי ביטוי בהצגה מפורטת וממושכת של התעללויות, חיתוך בבשר החי, וחדירה של חיצים מבעד לחלקי גוף שונים.
הבסיס הוא סרט קאמרי, שני שחקנים עם עבר מרשים ותקווה כרונית שיחזרו לגדולתם. ואם הכל היה מסתדר זה יכול היה להיות טור דה פורס של משחק - אבל העסק לא עובד.
מלבד הסמליות המודגשת, יש שתי מגרעות עיקריות: המשחק המוגזם של טרבולטה (בדרגת "היירספריי" ו"הקרב על כדור הארץ") מול המשחק העייף של דה נירו, והאופן המאוד לא סביר שבו מתפתח העימות. שרשרת ההיפוכים ביחסי הכוח אמורה (לכוונתם המשוערת של היוצרים) ליצור דינמיקה פסיכולוגית מורכבת, אולם בפועל היא מערערת כל אפשרות לקחת ברצינות את המתרחש.
הבמאי מארק סטיבן ג'ונסון (יוצר סרטי הקומיקס הכושלים "גוסט ריידר" ו"דרדוויל"), והתסריטאי אוון דוהרטי ("שלגיה והצייד"). מנסים לשלב בין פעולה, אינטנסיביות דרמטית ועיסוק בנושאים כבדי משקל. נראה שגם כאן קיים פער ברור בין השאיפות לביצוע.
