"מנתק המים": לא הולך בצינורות המקובלים
סרט הביכורים של עידן הובל "מנתק המים" מביא שרטוט ריאליסטי נוקב של מלחמת ההישרדות של אדם שקוף משולי החברה הישראלית. זה לא תמיד מתיישב עם דמותו המוכרת והמלאה של השחקן הראשי משה איבגי
ישנה סצינה נפלאה אחת בסרט הביכורים של עידן הובל, "מנתק המים", שבה פוסע גיבורו המובטל אל בית קפה שכונתי, מרוקן כמה כוסות ערק, ואז מצטרף לשולחנם של כמה קלפנים. המצלמה עוקבת אחר המתרחש מבחוץ, ובאיטיות מתקרבת אל חזית בית הקפה, מתעדת באכזריות ומתוך ריחוק את קריסתו של איש ללא חשיבות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ואכן, "מנתק המים" עוקב אחר שגרת חייה של דמות שולית. זהו גבי (משה איבגי), עובד קבלן בשירות עיריית נהריה, שתפקידו לנתק את המים לאותם תושבים שלא שילמו את החשבון. עבודתו מפגישה אותו, בלית ברירה, עם אנשים קשי יום - אם חד הורית או קשישה ערירית - ומכריחה אותו לחוות רגעים של השפלה ועליבות תמורת שכר עלוב של 11 שקלים לניתוק.
בנו של גבי, בועז (טום יפת), הוא שוער כדורגל, ואביו חולם שיהפוך לשחקן מצליח. בסצינה יפה אחרת בסרט, עוקב הובל אחר ביקורם בחנות ספורט מקומית כדי לרכוש לבן זוג כפפות שוער חדשות, כאשר ברור לנו שאין לאב די כסף בעבור הכפפות היקרות שהבן מתעקש עליהן.
בנוסף, מעמת אותו תפקידו כפוי הטובה של גבי עם אביו של אחד מחבריו לקבוצה של בועז. מדובר במשפחה מבוססת, וכלל לא ברור מדוע לא שולם חשבון המים מלכתחילה. האב עצמו מאזין באפטיות להתנצלויותיו והתפתלויותיו של גבי המתדפק על דלת חווילתו הנאה, ואז פונה ללכת. הסיטואציה המביכה הזו מחדדת את ההקשר המעמדי שקיים בסרט, אך בה בעת היא נדמית מדי מאולצת ומלאכותית, והחשש היחיד של גבי הוא שקשריו של האב בקבוצת הכדורגל ישפיעו על עתידו בה של בנו. למה בדיוק?
"מנתק המים" משרטט בדרכו המתבוננת והמרוחקת את עולמם של אנשים שקופים (מישהו ראה פעם מנתק מים?), שעל מנת לשרוד במציאות כלכלית קשה ומתישה נאלצים בעל כורחם לפעול נגד אלה שגבי ומשפחתו יכולים היו להשתייך אליהם, לו לא היה מוצא את העבודה כפוית הטובה הזו.
הובל, בתבונה, אינו הופך את סרטו למניפסט חברתי קולני, אבל הביקורת נגד השיטה שמשסה מובטלים נואשים לעבודה באנשים שגורלם שפר עליהם עוד פחות, ואז משליכה אותם לכל הרוחות (ניתוקי המים מושהים בתקופה שלפני הבחירות המוניציפאליות, וגבי מוצא עצמו שוב מחוסר עבודה) - בהחלט נוכחת בסרט.
מטען צינור
"מנתק המים" עוקב אחר גיבורו מבלי להניח לסיפורי משנה לחדור אל תוך העלילה. למעשה, אין בו כמעט עלילה. מבחינה זו, ראוי להעריך את הובל שכבר בסרטו הראשון הציב לעצמו אתגר אמנותי שאינו מחניף לקהל בשום דרך שהיא. עם זאת, הריחוק והניכור נדמים לא פעם כמניירה, כאילו הסרט "מבוים מדי", וכל שוט מתמשך ומרוחק מבקש להכריז על נוכחותו. השתיקות המרובות והדיאלוגים המצומצמים הופכים למעייפים, ודמותו של גבי - וספק אם זו אכן היתה הכוונה - נותרת חד גונית ונרפית.
במילים אחרות, הצפייה ב"מנתק המים" גורמת בהדרגה לצופה להיות מודע לסגנונו "הנזירי" של הסרט. אגב כך, עולות שאלות נוסח "מדוע דווקא איבגי"? מדוע, למשל, לא נבחר דווקא שחקן שאיננו מקצועי, שהיה אולי מעניק לדמות מידה של אותנטיות?
איבגי הוא שחקן יוצא מן הכלל, והופעתו כאן מאופיינת במינימליזם מדויק, אבל רוב הסרט הצופה נותר מודע לכך שהוא מתבונן באיבגי מעניק שיעור במשחק יותר מאשר בדמות ממשית
(והוא אכן קטף את פרס השחקן המצטיין בפסטיבל הסרטים של חיפה אשתקד). איבגי, זאת אומרת, הוא בחירה קלה מדי.
במהלך הצפייה ב"מנתק המים" נזכרתי ב"אליס", סרטה היפה של דנה גולדברג שמוקרן בימים אלה, ואף הוא עוקב אחר דמות במצוקה (אמנם נפשית יותר מאשר כלכלית). יש מקום להעריך את הסרטים הללו שהם בבחינת character study, התבוננות בדמות שהיא על פי רוב שולית ו"לא מעניינת", תוך ניסיון לבחון ניואנסים דרמטיים ורגשיים.
לזכותו של הובל ייאמר, שהשוליות בסרטו אינה מצב קיומי הנובע מהפריפריאליות של הדמויות (סביר להניח שאז ההתמקדות היתה דווקא בבועז שהוא מושא תקוותיו של הגיבור). זהו סיפור על מאבק הישרדות יומיומי במציאות קשה ומוכרת, ומכאן עוצמתו.
