"אבן הסבלנות": אישה מוסלמית - יש דבר כזה
הסופר האפגני עתיק ראחימי עיבד לקולנוע את הרומן שהוא עצמו כתב "אבן הסבלנות", ובו הוא מגלה רגישות נשית מפתיעה. למרות שהסרט מתבסס על מונולוגים מתמשכים של גיבורה העוטה בורקה, שווה להיאזר בסבלנות וליהנות
האם גבר יכול לעמוד מאחורי יצירה שמעצימה נשים? ומילא זה, אבל האם הוא יכול להיות אחראי לסרט שמציג התעללות מתמשכת, מעוגנת בתרבות, בנשים, על ידי גברים, ומבקש להיות משל נוגע ללב ומרגש על מהות הנשיות, ואפילו על שחרור האישה?
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
במרכזו של הסרט עומדת אישה צעירה (גולשיפטה פרהאני האיראנית) ששמה לא נאמר. אמא לשתיים, במרכזה של עיר מוכת מלחמה שמתחוללת סביבה ובתוכה על ידי גברים, היא נשארת בשכונה המופגזת, כדי לטפל בבעלה ששוכב ללא נוע כבר למעלה משבועיים. זאת לאחר שנפצע מקליע בצווארו שהותיר אותו משותק, ככל הנראה בקומה.
המסירות שלה אל מול השתיקה שלו הופכת אותה אט אט לדברנית גדולה. בזמן שפחות ופחות אנשים מעיזים לצאת החוצה אל הרחובות, היא באה ויוצאת בהם, לבושת בורקה שמכסה אותה מכף רגל ועד ראש בחוץ, ועם שיער פזור והבעות מלאות חיוניות בפנים, היא מדברת אליו, אל הבעל השותק. ממונולוג אחד לשני היא מתמודדת עם הפחד הדתי, הקמאי, ממה שהיא סוף כל סוף מעיזה לומר בקול, ועם הצורך העז שלה לדבר, לא רק על היחס המבזה, המשפיל כדרך חיים, אלא גם על מיניות, גם על תשוקות ותענוגות הגוף.
רחימי כתב את התסריט לספר שלו, יחד עם התסריטאי הוותיק ז'אן קלוד קארייה, בעל הניסיון בעיבודים קולנועיים ("סירנו דה ברז'רק", "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"). על הצילום שכולל הרבה קלוז אפים וקומפוזיציות מוקפדות שמתעכבות על האישה ובעלה בפריים אחד אחראי תיירי אברוגסט ("האלמנט החמישי").
לא רק מונולוגים
בניגוד לספר, סרט שלם שמבוסס על מונולוגים עלול להיות מעיק, אך מילותיה של האישה לא מחזיקות את הסרט לבד. כמו בסיפור עם, היא נתמכת ומקבלת עצות טובות מדמות אמהית שדואגת לה, דודתה, שביתה בניגוד לחוץ המופגז והאפור תמיד צבוע בצבעים חמים, והנשים שבתוכו תמיד מתעסקות בבגדים יפים, בתסרוקות ובאיפור.
הדודה שעוסקת בזנות מהווה עוגן חיובי ושפוי בחיים של הגיבורה. אין כאן כוונה לעודד זנות, אלא לתאר נשיות הישרדותית, שהשימוש במיניות עבורה משמש כסוג של שחרור, הסוג היחיד האפשרי של שחרור במציאות המתוארת. הגיבורה בסרט, והנשים בכלל, הן נשים שהגברים סביבן מדכאים מתוך פחד מהן ומהידע שלהן, שגדול פי כמה בכל הנוגע למין, לרגש, לחמלה, לאנושיות.
מביקור לביקור אצל הדודה, הגיבורה מתחזקת, מדברת אל בעלה על כל מה שאסור, מגוללת את סיפור חייה וחושפת מציאות בלתי נתפסת עבור הצופה שמנותק מהעולם הזה עליו הוא שומע בדרך כלל רק בחדשות. הדבר המטריד ביותר כאן הוא שאין שום דבר חריג, מבחינתה, בתיאורים על היחס לו זכתה, על האלימות הפיזית והמינית שהיא מנת חלקן של כמעט כל אישה עליה היא מספרת.
הסרט לא חף מפגמים שבאים לידי ביטוי בעיקר בשינויי מצבי הרוח של הגיבורה שנראים קצת כפויים ומודבקים מסצנה מתיאטרון אובר-דרמטי. היא חוזרת קצת יותר מדי פעמים על השאלה "למה אני מספרת לך את כל זה?", ורומזת לבעלה לאורך כל הסרט על סוד נוראי, שקל מאוד לנחש מה האמת שמסתתרת מאחוריו.
אבל למזלו של הסרט, השכילו להכניס אינטראקציות עם בני אדם נוספים גם לתוך הבית בו היא סועדת את בעלה, שעליהם עדיף לא להרחיב כדי לקלקל, ורק לציין שהם מוסיפים לקצב של הסרט במחצית השנייה שלו, וגם למתח.
האגדה שבתוך הסרט מסבירה מהי אותה "אבן סבלנות" מהשם שלו. הכוונה באבן שאמורה לאפשר לך לספר לה את כל סודותיך ומכאוביך, וכשיום אחד היא תישבר ותתפורר, את תשוחררי מהכאב שלך. הסברים מחוץ לעולם של הסרט גורסים שמדובר גם בשבירה שעלולה להוביל לאפוקליפסה.
למרות שבעלה נראה כמת, קיים חשש עמום לכל אורך הסרט שמתגבר עם כל מילה נוספת שלה, ואליו נוספת חרדה כשגברים זרים פוקדים את פתח ביתה. ככל שהוא מתקדם אל עבר סופו, נחשפים עוד גוונים באישיותה הסמלית של הגיבורה נטולת השם. למרות שיש משהו פשטני בדמות שלה, היא והסרט כולו נוגעים בנושאים כואבים באופן רגיש, ומעוררים מחשבה על מציאויות שבהן חיים כל כך הרבה אנשים, ועל התפקידים המסורתיים של גברים ונשים והניסיון לשבירתם.
