"דיוויד בואי - חמש שנים": לא מחדש
מסעו של דיוויד בואי בין דמויות וסגנונות הוא המוקד של הסרט "דיוויד בואי - חמש שנים", שעוקב אחר השנים החשובות ביותר בקריירה של האמן. שום מידע חדש לא נחשף שם, ובכל זאת מדובר ביצירה מקסימה
אם אתם, כמו מרבית האנשים שסביבכם, אוהבים את דיוויד בואי, גדלתם על דיוויד בואי, הערצתם את דיוויד בואי, ובאופן גורף הוא האדם שמכלל האמנים המפורסמים הכי הייתם רוצים להיתקע איתו במקרה במעלית - הסרט "דיוויד בואי - חמש שנים" של הבמאי פרנסיס וייטלי וה-BBC, ששודר אתמול (א') בערוץ 8, לא יחדש לכם כמעט שום דבר.
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"סאונד סיטי: דייב גרוהל חי את החלום
"אייסברג סלים": סרסורים זה פאסה
"שובר שורות": קרב הענקים שחיכינו לו
מצד שני, סביר להניח שתהנו מאוד לצפות בסרט המקסים הזה, שארוז כמו משלוח מנות מפנק ומהוקצע, גם אם אינו סרט המוזיקאים הטוב ביותר שאי פעם ראיתם, ולו רק כיוון שהוא אוסף, בחביבות הומוריסטית ובעזרת מרואיינים כריזמטיים וקטעי ארכיון נדירים (וגם לא נדירים), את חמש השנים החשובות ביותר בקריירה של בואי אי שם בסבנטיז.
הסרט עוקב אחרי הקריירה האמנותית של האמן האדיר, שבלעדיו לאנשים כמו ליידי גאגא לא היתה זכות קיום בעולם הזה. מדובר על בואי שחיפש את עצמו מבחינה מוזיקלית ללא הרף, החליף דמויות בכישרון וביצירתיות וירטואוזית, הקדים את זמנו מבחינה סגנונית בכל אלבום שהוציא לפחות בחצי עשור, התייחס למוזיקה כאל מי שיכולה להכיל גם שירה, פילוסופיה, תיאטרון, אופנה ווידאו ארט, ובסופו של דבר - החליט לפרוש מעולם הסלבס באופן כמעט גורף, פרט להבלחות בודדות פה ושם.
ג'נטלמן אנגלי
כל דבר מהותי וחשוב שעשה האמן מ-1971 ועד 1983, נמצא בתוך הסרט התיעודי, שבנוי מחמישה פרקים שכל אחד מהם מייצג שנה, מקום בעולם ותקופה אמנותית מובחנת בחייו של בואי. זהו סיפורו של האמן שהחל את דרכו בגיל צעיר, יפה כמו דוגמנית ולבוש באוברולים צמודים, נועל נעלי עקב אדומות וחמוש ברעמת שיער אדומה - זה שאשתו אנג'י היתה צורחת את שמו בשורה הראשונה של ההופעות הדלילות הראשונות שלו בלונדון, כדי שכל השאר יאמינו שהוא כוכב רוק, ותוך חמש שנים כבר הפך לענק בכל העולם, מילא אצטדיונים בנערות צורחות א-לה אלביס.
כאמור, מדובר על בואי שאתם מכירים ואוהבים, בלי ספוילרים, רגעים מפתיעים או גילויים חדשים, אבל עדיין, אין ספק שבעזרת הסרט הזה תשמחו מאוד להכיר אותו מחדש, ולזמזם מול המסך את השירים שצרובים כל כך חזק בדי.אן.איי של הפלייליסט הפרטי שלכם.
בואי, אגב, אינו משתתף פעיל בסרט, ודמותו הייחודית, המרשימה והחד-פעמית מוצגת באמצעות ראיונות עם חבריו המוזיקאים שליוו אותו בשנים המדוברות, בעזרת ציטוטים שלו מראיונות עבר, קליפים וקטעי ארכיון מלאי הומור. בכלל הומור, כך מספר לנו "חמש שנים", הוא חלק מהותי מאוד ביצירה של בואי, לצד הביזאריות שהפכה לשמו האמצעי. גם לצד הסמים, רגעי השבר והנפילה לתחתית (שלמען האמת, לא ממש מדוברים בסרט הזה, וגם כשכבר כן, מוזכרים בקצרה ובשיא האלגנטיות), הוא מצטייר כיצור אנגלי חביב, ג'נטלמני, עדין נפש וממש ממש מצחיק.
עוד דבר חשוב שמדגיש הסרט, ואולי זה המפתח שהופך סרטים דוקומנטריים מוזיקליים למעניינים באמת, הוא חשיפת הטיפוסים המוכשרים שלקח עמו בואי למסעותיו המוזיקליים, אותם בחר באינטואיציה מדויקת ומדעית כמעט.
מכאן שרגעי השיא של הסרט הם רבים, ונוגעים לדמויות הרבות שלבש ופשט בואי על הבמה. אלו מוכיחים שוב ושוב שבואי הרגיש אז יותר שחקן, אמן, במאי, בעל חזון ופילוסוף של תקופה, מאשר סינגר סונגרייטר. הסרט פותח בזיגי סטארדאסט המאופר בעזות והלבוש בבגדי גוף נשיים, ומנתח את דמותו לא רק בעזרת המוזיקאים
החברים לדרך, אלא גם באמצעות מבקרי מוזיקה, אנשי רוח וסופרים, כמו ג'ון האריס למשל, שמסבירים כי "Life On Mars" נכתב על הקוסמוס, אבל בעצם נקרא על ידי הציבור כמשל שנכתב על חיי הפרברים באנגליה. המרואיינים מנתחים את הקליפים, התלבושות וההבעות של בואי על הבמה, וגם את האלמנטים ש"גנב" מאמנים כמו לו ריד ואיגי פופ, כדי לברוא את זיגי שלו, בשאיפה ליצור דמות מלאכותית שתלך יד ביד עם הרוקנ'רול.
שיאו של פרק זה מגיע כשנגני האלבום המקורי (ביניהם הגיטריסט מיק רונסון, שהפך ליד ימינו של בואי על הבמה באותה התקופה) מבצעים קטעים מהשירים, ומנתחים את המעברים המלודיים המקוריים שבהם.
מותו של זיגי
הפרקים הבאים בסרט עוסקים בהריגה של זיגי על ידי בואי, ובהגירתו לאמריקה, פריז וברלין. ללוס אנג'לס הגיע בואי כבר למוד הצלחה כלשהי, בלונדיני לייט, ושוקל פחות מ-50 קילוגרמים. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ובתוך סצנת הסמים והבוהמה, הוא התמכר בעיקר למוזיקת נשמה. שיתוף הפעולה שלו עם לותר ונדרוס, זמר נשמה אמריקני עולה, הוליד את האלבום "Young Americans", שלא הוציא מהשירים את המוזרות הבואית, אך הגיש אותה דרך מוזיקת נשמה.
בהמשך מתוארת ההשפעה המאגית כמעט של מוזיקת המועדונים והטרום-דיסקו, שהולידה את האלבום האפל "Station to Station" (כפי שמגדיר אותו הגיטריסט האמריקני ארל סילק, "כולנו היינו אז מסוממים ומוטרפים, אבל לא באופן שמנע מאיתנו לעשות מוזיקה טובה") ואת דמותו של "הדוכס הרזה והלבן" שהחליפה את זיגי. אחריה היגר בואי לפריז, והתחבר חיבור עמוק ואקספרמנטאלי עם המוזיקאי בריאן אינו ועם מכשיר ההרמונייזר הראשון בעולם - שהיווה עבור השניים דלת לעולם אלקטרוני של מדע בדיוני והביא לעולם את האלבום המופתי "Low".
לברלין הגיע בואי בעיקר כדי לזכות שוב באנונימיות שכבר הפכה לזרה עבורו, אך לא עצר לרגע, ויצר יחד עם המפיק שליווה אותו מתחילת דרכו, טוני ויסקונטי, את האלבום "Heroes". פרק זה כולל אנקדוטות יפות ונוגעות ללב כמו הסיפור על כתיבת הבית השני של שיר הנושא של האלבום - בהשראת נשיקה חטופה מתחת לחומת ברלין. בהמשך מתרכז הסרט במהפך: חתימתו של בואי עם חברת הענק EMI, ויוזמתו להחליף את ויסקונטי במפיק ניל רוג'רס, שממנו ביקש מפורשות לעשות עבורו את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב עבור מוזיקאים: להיטים.
שיא הצלחתו המסחרית של בואי הגיע יחד עם האלבום "Let's Dance" שהפיק רוג'רס, שהציב אז את הזמר בלב המיינסטרים העולמי. זה היה גם השלב שבו נגמרו לבואי הדמויות, ונשארו לו רק החליפות המגוהצות והצבעוניות שאיתן עלה על במות הענק ברחבי העולם בסיבוב המפורסם "The Serious moonlight". המשמעות של לעשות אז תקליט טוב, כך מספרים חבריו המוזיקאים של בואי בסרט, היתה להסתכן בכך שבאמת כולם פתאום יאזינו לו.
"חמש שנים" מסתיים בנקודה זו בחייו של בואי, שבה הפך סופית מאיש שעוטה דמות של יצור בעל אבק כוכבים, לשליט הגלקסיה המוזיקלית עצמה, ומעלה את הנקודה המעניינת ביותר שמוצגת בו, הנוגעת לאייקון שהוא מייצג: האם הבחירה של בואי להיעלם מהסצנה הציבורית העולמית נעשתה בעצם כדי להחזיר לעצמו את אותו מסתורין מקורי שאפף אותו בתחילת דרכו? כי לדיוויד בואי, כך מספר לנו הסרט, ממש חשוב שלעולם לא ניתקע איתו במקרה במעלית, או חס וחלילה איכשהו, נבין מי הוא באמת.
