יוצאים מהאפלה: גל סרטי הז'אנר בישראל
למרות התעלמותו של הממסד הקולנועי, בשנים האחרונות צומחת בישראל קהילה פורייה של יוצרי סרטי מדע בדיוני, אימה ומותחנים. בלי תקציבים, אבל עם הרבה אהבה לז'אנר, הם מצליחים להגשים חלומות וסיוטים על המסך. מ"מי מפחד מהזאב הרע" ל"בשר תותחים" - תמונת מצב עדכנית
בסצנה אחת מתוך "כנס העתידנים" - סרטו החדש של ארי פולמן - מנהלת הכוכבת רובין רייט (בתפקיד עצמה) משא ומתן עם מפיק על גורלה של הדגימה הדיגיטלית, אותה היא אמורה להוריש לעולם הקולנוע לפני שתפרוש ממנו. "אני לא מסכימה למדע בדיוני", הוא קובעת, ומסבירה שתפקידים כאלו אינם מכבדים את דמותה. היא בכלל מעלה ספק האם Sci Fi זהו ז'אנר קולנועי ראוי. כמובן שמדובר בעקיצה סאטירית מצדו של פולמן, שכן סרטו הוא יצירת מדע בדיונית מרהיבה.
הביקורת הלא סמויה במיוחד של הבמאי הישראלי המוערך, מופנית כלפי מוסדות הקולנוע השמרני בעולם וגם בישראל - אלו המחזיקים בתפיסה דומה לזו שמבטאת רייט ב"כנס העתידנים". בעוד שבהוליווד תופסים סרטי הז'אנר מקום גדול יותר ויותר בבתי הקולנוע וזוכים להצלחה קופתית מרשימה (וכך גם פסטיבל קומיק-קון המצליח בסן דייגו בו "הכל קורה"), יש מי שמנסים לדחות את הגל החדשני הזה בשם "האמנות" באירופה, ואף אצלנו. כך מתבקשים יוצרים ליישר קו עם ההעדפות של הלקטורים בקרנות השונות, לעגל פינות ברוח "דרמות איכות" - ואז לרוב לקבל דחיות חוזרות ונושנות.
ועם זאת, בזירה הבינלאומית אפשר להבחין בשינוי - אולי בלית ברירה. סביב העולם, אירועים יוקרתיים נותנים במה גדולה יותר לסרטי מדע בדיוני, אימה ופנטזיה. כך למשל בפסטיבל ונציה שנפתח עם "Gravity" של של אלפונסו קוארון, בו מככבים ג'ורג' קלוני וסנדרה בולוק כאסטרונאוטים. בין המשתתפים בתחרות הרשמית על אריה הזהב, אפשר להבחין גם בסרטו החדש של טרי גיליאם "The Zero Theorem" עם מאט דיימון וב"Under The Skin" של ג'ונתן גלייזר עם סקרלט ג'והנסון.
ומה בישראל? "כנס העתידנים" יפתח אמנם את פסטיבל חיפה השנה, אולם אפשרות זו היתה בגדר מדע בדיוני, לולא היה זה סרטו של פולמן, יוצר "ואלס עם באשיר" - ואולי הבמאי הישראלי המוערך ביותר בעולם כיום. מצד שני, פסטיבל אוטופיה לסרטי מדע בדיוני, אימה, פנטזיה ומותחנים, נדחק לשולי סדר העדיפויות של מועצת הקולנוע. שנה אחר שנה היא מפחיתה את תמיכתה באירוע ססגוני עם קהל גדול ונאמן. קומיק-קון ישראלי, אם תרצו - או SXSW, פנטסטיק-פסט, וסקרים-פסט האמריקניים, פרייט-פסט הלונדוני, רייזור ריל הבלגי ועוד ועוד. בעולם יש מלא. ולנו אחד בקושי.
לפני ארבע שנים זכה הפסטיבל (במתכונתו הקודמת כפסטיבל אייקון) לתמיכה נאה של 139 אלף שקלים ממועצת הקולנוע. אולם מאז תמיכה זו הולכת ומצטמצמת שנה אחר שנה עד להגעתה לשפל חסר תקדים של 77 אלף שקלים השנה. בעקבות ערעור, אושרה תמיכה בסך 103 אלף שקלים, כמו בשנה שעברה. למרות זאת, הפסטיבל מתקיים בסינמטק תל אביב (21 עד 30 בספטמבר הנוכחי), כשהוא נתמך בעיקר על ידי נותני חסות למיניהם, וסכומי כסף שמתקבלים ממכירות כרטיסים.
"השנים האחרונות היו מאוד מתסכלות עבורנו", מודה מנהל פסטיבל אוטופיה אורי אביב, "ככל שהמבחר הקולנועי השתבח וככל שהצגנו יותר יצירה ישראלית - כך מדי שנה קוצץ התקציב. המצב הגיע לכדי אבסורד, ולא איפשר לנו לתכנן את הפסטיבל בצורה ראויה שנה קדימה, שלא לדבר על מעבר לזה. אפשר להתגאות בכך שאחוזים ניכרים מההכנסות מגיעים ממכירות כרטיסים - וזה נפלא, כי זה אומר שיש קהל שמאפשר את הפעילות ומעוניין בה. יחד עם זאת, מבחינה אמנותית זה מקשה על התנסות בתכנים חדשים ומאתגרים מהשוליים, ומקשה על תכנון ארוך טווח".
לביים או לדמם
למרות חוסר הפרגון והיעדר התמיכה ממוסדות הקולנוע השונים בישראל, מתחת לפני השטח מתרחשת פעילות גועשת, שוצפת ולעתים מדממת של יוצרים צעירים. עם תמיכה זעומה מהקרנות ותקציבים מזעריים, אבל עם אהבת סרטים עד בלי די ומוטיבציה אמיתית, הם מצליחים לצאת לדרך ואף להשלימה. הם למדו מהבמאים בזירה הבינלאומית, וביניהם גם מאורן פאלי הישראלי: כדי לעשות סרט אימה אפקטיבי לא דרוש הרבה כסף. אבל אם יש מזל, אפשר לגרוף בעזרתו לא מעט מרשרשים.
דוגמאות לא חסרות: רק השנה יצא "הטיהור" שעלה כשלושה מיליון דולר והניב 83.6 מיליון דולר בארצות הברית, או "הרוע שבפנים 2" של ג'יימס וואן (חמישה מיליון דולר תקציבו) שמוביל השבוע את טבלת שוברי הקופות בארצות הברית. בעקבות ההצלחה האמריקנית, הולכים הקוריאנים, היפנים, הדרום-אמריקנים, הספרדים, השבדים ועוד, לכיוון הזה, וחלקם אף מוצאים עצמם נשאבים כייבוא מבטיח להוליווד - חלום שחולקים גם הישראלים באופן טבעי.
מי שהכי קרוב לחלום הזה בישראל הם הצמד אהרון קשלס ונבות פפושדו, שאחרי שתקעו יתד חלודה בזירת האימה בארץ עם "כלבת" לפני כשנתיים, הביאו לאקרנים את סרטם "מי מפחד מהזאב הרע". מותחן הנקמה הקומי, כפי שמגדירים אותו הבמאים, משלב בין עלילת מתח, עינויים מזעזעים והומור אפל. אחרי הצלחה לא מבוטלת בישראל, הם נושאים פניהם לאמריקה. שם יש אפילו מי שמתכנן רימייק באנגלית.
הצלחת סרטיהם של קשלס ופפושדו מעידים על האופק המבטיח שעומד בפני היוצרים, לו רק ייזכו לתקציבים גדולים יותר - כמו זה שהשניים זכו לו ("הזאב הרע" קיבל תמיכה מלאה מקרן רבינוביץ'). אך הם עדיין מקרה ייחודי בנוף המקומי. "כל תעשיית קולנוע בריאה אמורה להציע לצופיה מגוון רחב של סרטים", אומר קשלס, "במשך שנים התעשייה שלנו התבססה על קולנוע שנע בין הפוליטי לאישי - והפן הבידורי נדחק לצדדים. המחשבה שאפשר ללכת לסרט ישראלי, לאכול פופקורן ולחייך במהלכו, נעלמה לחלוטין. התוצאה היא ניכור. יש מקום לסרטי אימה, מותחנים ואפילו לקומדיות רומנטיות".
במקומי ובבינלאומי
בניגוד לקולנוע הישראלי שקברניטיו מכוונים בעיקר לסרטי פסטיבלים, בעולם מחפשים דווקא את העניין של הקהל הרחב, לצד פוטנציאל כלכלי. "קולנוע הוא ענף ייצוא לכל דבר והעולם מחפש כרגע סרטי ז'אנר איכותיים יותר מכל דבר אחר", מסביר קשלס, "תעשיית הרימייקים ההוליוודית נשענת רובה ככולה על היצע זר. הצלחה בינלאומית פירושה הצלחה מקומית. הצלחה מקומית פירושה תעשייה משגשגת שיכולה להרשות לעצמה הרפתקאות מרחיקות לכת".
את טענותיו מבסס קשלס על תעשיית הקולנוע הקוריאנית שזכתה לתהילה בעיקר בזכות סרטי הז'אנר בשנים האחרונות - אבל לא צריך ללכת רחוק כל כך. קחו למשל את נורבגיה ואת קרן הקולנוע המקומית, שזיהתה את הפוטנציאל המסחרי של ז'אנר האימה, ואימצה מדיניות של תמיכה בו. מותחנים מדממים (טרילוגיית "Cold Prey" ואחרים), סרטי פנטזיה ("Thale", ו"Escape") וסרטי אקשן ("נינג'ה נורבגי") מומנו בחלקם על ידי המוסדות במדינה, שגם קיבלו תמורה להשקעתם עם הצלחות בקופות.
יותר מכך, סרטי אימה מצליחים, כמו "Dead Snow" של טומי ווירקולה (2008) ו"Troll Hunter" של אנדרה אוברדאל (2011), הפכו ללהיטים בינלאומיים שזכו לתהודה רבה (גם בישראל) ושיגרו את יוצריהם להוליווד (הסרט האחרון אף צפוי לרימייק אמריקני בבימויו של ניל מרשל). ווירקולה כבר חתום על הבלוקבסטר האמריקני "הנזל וגרטל: ציידי הערפדים" (עם ג'רמי רנר) ואוברדאל יעבד את ספר הקומיקס "Enormous". בעקבות הצלחתם, נסללה דרכו של הקולנוע הנורבגי כולו לזירה הבינלאומית, וכך יואכים רונינג ואספן סנדברג ("קון-טיקי") הופקדו על הפרק החמישי של "שודדי הקריביים".
למה שלנו לא יהיה כזה? "Troll Hunter" של אוברדאל
ואם מדינה של חמישה מיליון איש מצליחה לפרוץ דרך ליוצריה הישר ללב הקולנוע המסחרי בעולם, למה שאצלנו יבהלו מכך? זה בסך הכל אימה, או מדע בדיוני. עד שיגיע השינוי, היוצרים הישראלים מנסים לעשות זאת לבד ועם תמיכה זעומה ממוסדות הקולנוע. התשוקה שלהם והמוטיבציה האדירה שמניעה אותם, שולחת אותם לסט הצילומים בתנאי גרילה - יהיה אשר יהיה. למזלנו, מה שנהייה היא תוצאה ראוייה.
קשלס ופפושדו עם "כלבת" (שהשקה בדם את יערות קק"ל), יובל מנדלסון ונדב הולנדר עם "חתולים על סירת פדלים" (שדימם אל הירקון המזוהם), ודידי לובצקי עם "מורעלים" (שהביא לנו חיילים זומבניקים למסך), סללו את הדרך לפעילות פורה ופוריה בימים אלו. מלבד "מי מפחד מהזאב הרע", לפחות חמישה סרטי אימה ומותחנים ישראלים נוספים עומדים לצאת בקרוב. חלקם צברו כבר שעות מסך בפסטיבלים בחו"ל, ויחשפו לציבור הרחב במסגרת פסטיבל אוטופיה.
ראוי למאכל אדם
"בשר תותחים" של איתן גפני הוא הסרט הנודע ביותר בגל החדש, והוקרן כבר בפסטיבל דרום מול אולם מלא בצופים נלהבים. העלילה ניזונה במקביל מהמציאות המדינית במזרח התיכון, ומבשרם של אזרחיו משני צדי הגבול - של ישראל ולבנון. יחידה מיוחדת של צה"ל (בראשות לירון לבו) נשלחת ללכוד פעיל חיזבאללה שפיתח נשק כימי קטלני. אלא שהעניינים מסתבכים והטרוריסטים איבדו לגמרי כל צלם אנוש - כזומבים. מצד שני, גם אנחנו הישראלים עלולים להיות כמותם בדיוק.
הטריילר של "בשר תותחים"
"יש הרגשה של שינוי באוויר. הקרנות כן תומכות, אבל עדיין בסכומים נמוכים", אומר גפני. "קולנוע הז'אנר הוא התפתחות טבעית ומבורכת, שהדור החדש של יוצרי הקולנוע, הדור שלי, הוא מי שרוצה לעשות סרטים כאלו, כיוון שאלו הסרטים שגדלנו עליהם. אי אפשר - ואפילו אסור - לשפוט את התסריטים הללו כפי ששופטים תסריטים אחרים. קולנוע ז'אנרי הוא מסחרי במובהק, עם חוקים ומסגרות ברורות, ולא ניתן לקרוא תסריט לסרט אימה או מדע בדיוני, כפי שקוראים תסריט לדרמה משפחתית".
זה דורש שינוי תודעתי בקרנות.
"בהנחה ששיטת הלקטורים המונהגת בקרנות תשאר בעינה, צריך להתייחס לסרטי הז'אנר בצורה אחרת. אולי בעזרת לקטורים שמתעסקים או מבינים יותר בז'אנרים, או איזשהו פתרון יצירתי אחר. אני לא כאן בשביל לתת פתרונות מנהלתיים - אני כאן בשביל לעשות סרטים, וכמה שיותר. אני רק מקווה שאוכל".
כמו ב"בשר תותחים", רוחו של צה"ל מהדהדת ברקע של קומדיית האימה "מסווג חריג" של בועז ארמוני, בה חנון-אשכנזי-ממושקף במדים, נשלח לשמירה במוצב מבודד ביחד עם חבורת חיילים נוטפי טסטוסטרון לבנטיני. סדרה של אירועים חשודים מורה על זוועות שקורות במקום.
&91;1&93;.jpg "מתוך \"מסווג חריג\". אימה בתוך הבסיס (צילום: מוש משאלי)")
"יוצרי קולנוע ישראלי בוחרים בדרך כלל לעסוק בנושאים אישים בעוד שסרטי ז'אנר הם מסווגים יותר, ובכך מגבילים את היוצרים מבחינת ההתעמקות בנרטיב האישי. זו הסיבה שתפוקת סרטי ז'אנר בישראל מצומצמת מאוד", אומרים מפיקי הסרט גל גרינשפן ורועי קורלנד. "זה עוול, מאחר שדווקא במחוזותינו ניתן להפוך סיפורים יחודיים לז'אנריסטים. אנחנו מאמינים שבארץ, לצד סרטי פסטיבלים, יש מקום לסרטי ז'אנר הפונים לקהלי יעד ממוקדים. זה יעודד צופים צעירים - בעיקר תיכוניסטים וחיילים - שפחות מורגלים בצפייה בסרטים ישראליים הנתפסים בעיניהם ככבדים יותר, להגיע לקולנוע".
יש אור בקצה האפלה?
סיפורים יחודיים שהופכים לסרטי ז'אנר יש לנו גם במותחנים האפלים "גולדברג ואיזנברג" של אורן כרמי ו"רדיקל" של עומר רייס, שהקרנות הבכורה שלהם יתקיימו במסגרת פסטיבל אוטופיה. "רדיקל" מתרחש על רקע המצב הסוציו-אקונומי בישראל ומלווה כנופיית אנרכיסטים, שמבצעת חטיפת בת עשירים שגורמת להסתבכות עם משפחת פשע. "גולדברג ואיזנברג" הוא מותחן פסיכולוגי אורבני, ובו שני גברים שונים בתכלית מוצאים עצמם בקשר בלתי ניתן להתרה.
"סצנת הז'אנר בישראל נמצאת במקום מדכדך ומדאיג מחד, אבל מעורר אופטימיות מאידך", אומר כרמי ומצביע דווקא על ערוצי הכבלים כמובילי המהפכה, "יש אצלנו כבר סדרות ז'אנר נועזות, לפחות בטלוויזיה, שם מקבלי ההחלטות הם צעירים יותר. זו חובתה גם של המערכת הקולנועית המבוגרת יותר לעשות הכל כדי לנתץ את הנתק בין הסרטים המקומיים לקהל צופי הקולנוע בארץ, שמורכב ברובו מגילאי 45-15. כל מי שבודק את מספרי הצופים באולמות רואה שמדובר בנתק חמור ביותר. זו חובתו הקדושה של הממסד לדאוג לכך שיהיו סרטים בעברית שידברו לצעירים".
מתוך "גולדברג ואייזנברג"
בניגוד לחבריו, כרמי פחות אופטימי לגבי המהפכה הז'אנרית, ולא רק בגלל הקרנות. "כקולנוען שקיבל גרושים ונאלץ להפיק את הסרט שלו בעצמו, כמעט כל מפיק או מפיץ שנפגשתי איתו, הגיע מלכתחילה עם אף עקום בגלל שאני קולנוען ז'אנר עצמאי. הטענה הקבועה ששמעתי היא שקהל ישראלי לא מעוניין לראות סרטי ז'אנר בעברית, הם הולכים בשביל זה למקבילים האמריקנים. ואני שוב ושוב מוצא את עצמי חוזר על הטענה שאחד אינו בא על חשבון השני".
מלחמת ההישרדות של היוצרים הולכת ומתגברת ביחס ישיר לחלומות הגדולים שלהם. וכך כשיוצר שאפתן כמו איתן ראובן מבקש להפיק סרט אקשן מדע בדיוני חסר תקדים במקומותינו, הוא נתקל בבעיות רבות ובעיכובים מתמשכים. "עולם אחר" שצילומיו נערכו כבר לפני שלוש שנים, מתקשה להשלים את הסרט שמגולל עולם עתידני, אחרי האפוקליפסה שהותירה ניצולים בודדים בקרב חורמה מול זומבים שכילו את האנושות. על פי היוצרים, הסרט יוקרן בתלת-ממד.
הטריילר של "עולם אחר"
"יש תפיסה שרק מי שמתקבל לאחד מהפסטיבלים החשובים בעולם, ויש לו אפשרות
לייצג אותנו באוסקר, הוא סרט שראוי לתמיכה ופרגון", אומר ראובן, וחושף: "גורם בכיר באחד ממוסדות הקולנוע בישראל שצפה ב'עולם אחר' אמר שזה אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בישראל ושהסרט עומד בסטנדרטים בינלאומיים, אולם לא יזכה לתמיכה כי אינו משרת את מטרת הגוף אותו הוא מייצג".
אז בינתיים, במוסדות הקולנוע בישראל, עדיין אין עולם אחר.
"התעשיה צריכה להבין שיש קהלים רבים בעולם שאינם מתעניינים בסרטי דרמה, פוליטיקה או צבא, ואותם קהלים לא נחשפים לקולנוע הישראלי בשל כך", מסביר ראובן. "הזרם החדש של סרטי הז'אנר הוא שינוי מרענן שיחשוף את הקולנוע הישראלי במיטבו במקומות שעוד לא הגענו אליהם והיד עוד נטויה".
מקומות שעוד לא הגענו אליהם? אין כמו פולמן ו"כנס העתידנים" שלו כדי להעיד על כך. הוא ביחד עם הארווי קייטל, דני יוסטון, ג'ון האם ואחרים, הגיעו רחוק יותר מכל ישראלי אחר - עמוק אל תוך עשיית הקולנוע הבינלאומית. מסתבר שמה שטוב לרובין רייט בסרט, טוב גם לקולנוע הישראלי - למרות ההסתייגויות השמרניות של שניהם.
גילוי נאות: הכותב הוא חוקר קולנוע מדע בדיוני, וגם לקטור בהתנדבות בפסטיבל אוטופיה.
