"מי מפחד מהזאב הרע": הזאב הרע דווקא טוב
יצירת מותחן נקמה ישראלי היא משימה יומרנית בנוף הקולנוע המקומי, והבמאים אהרון קשלס ונבות פפושדו עומדים בה בכבוד עם סרטם השני. "מי מפחד מהזאב הרע" לא רק שומר על מתח לכל אורכו, הוא גם משעשע. ומי שיחפש, ימצא בו גם אלמנטים חתרניים הנוגעים לחברה הישראלית
"מי מפחד מהזאב הרע" המועמד השנה ל-11 פרסי אופיר, הוא ללא ספק הפתעה נעימה ומצמררת. מותחן נקמה תוצרת כחול-לבן שמכניס אל הקולנוע הישראלי תכנים ואסתטיקה שכמעט ולא נראו בו קודם. בהשוואה ל"כלבת", סרטם הקודם של אהרון קשלס ונבות פפושדו - זה הנוכחי מגובש הרבה יותר מבחינה תסריטאית, שומר על מתח כמעט לכל אורכו, וכולל מספר סצינות מצוינות ממש.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"מי מפחד מהזאב הרע" הוא קודם כל סרט משעשע. אמנם קשה להתייחס כך לסרט שבמרכזו ילדות קטנות שנחטפות, נאנסות וראשן נערף על ידי רוצח סדרתי. אבל לזכות יוצריו ייאמר שההומור השחור שזור באופן מדויק למדי, והדמויות המרכזיות מעוצבות על הגבול שבין הקריקטורי והמורכב. יתר על כן, אחד הדימויים המרכזיים בסרט, זה של מרתף עינויים שבו מתבצעת חקירה אכזרית, ממקם אותו (גם אם באופן אסוציאטיבי) בהקשר של הנעשה במרתפים דומים במציאות שלנו.
אכן, קשה שלא לקחת את המרתף הזה, הממוקם מתחת לבית מבודד בלב היער, ולא לראות בו ביטוי של הלא מודע הישראלי. גידי (צחי גראד), אב שבתו נפלה קורבן לאותו רוצח סדיסט, כולא בו את החשוד העיקרי בפשע, מורה צעיר לתנ"ך (רותם קינן), שהמשטרה עצרה אך נאלצה לשחרר עקב אלימות שהופעלה עליו בזמן חקירתו.
האם המורה, השב וטוען לחפותו, הוא אכן הרוצח? הצופה נדרש להיטלטל עם התשובה עד לסופו המפתיע (או שלא) של הסרט. מכל מקום, מיקי (ליאור אשכנזי), איש משטרה המתנהל בדרכים לא שגרתיות, משוכנע שכן, ויחד עם חבריו מוביל אותו לחלל נטוש, ומנסה לחלץ ממנו הודאה באלימות. אלא שה"חקירה" עולה לרשת, והממונה עליו (דביר בנדק) משעה את מיקי מתפקידו.
פה קבור הזאב
"מי מפחד מהזאב הרע" אכן עוסק, באמצעות סיפור הנקמה המחריד שבמרכזו, באלימות שחבויה במעמקי הבורגנות הישראלית. מרתף הזוועות (העיצוב המרשים הוא של ערד שוואט) הופך, על כן, לחלל ממשי וסימבולי שמייצג את נבכי התודעה של חברה שחיה במצב תמידי של איום ופרנויה. סיטואציה קיומית דומה נכחה גם ב"כלבת", שבו קבוצה של צעירים נופלת קורבן ליצריה האלימים ולחרדותיה שלה עצמה. אך בעוד בסרט ההוא האמירה מיצתה את עצמה די מהר - כאן היא מתוחכמת יותר ומתפתחת.
אין זה מקרה, לפיכך, שהסרט נדרש לדמותו המאיימת והגואלת כאחת של ערבי רכוב על סוס (קייס נאשף), ואשר המפגש שלו עם שתיים מהדמויות המרכזיות פה מחדד את הנקודה שהועלתה לעיל. העובדה שיחסנו שלנו, כצופים, כלפי המורה, השוטר והאב הנוקם הולך ומשתנה ככל שהסרט מתקדם (לעיתים אנו תוהים מיהו הזאב הרע באמת של הסרט?) היא שהופכת את הצפייה בו לדינמית ומהנה.
נכון, לא הכל עובד בסרט שנראה לעיתים כמו יצירה של סטודנטים מצטיינים מדי. סצינת הכותרות המצוינת, שמתארת בהילוך איטי את היעלמותה של ילדה בשמלה אדומה תוך כדי משחק מחבואים תמים, נדמית כמו אגדת ילדים מבעיתה, ומבוימת כמחווה לסגנונו של בריאן דה פלמה הגדול ("שבע פנים לקיין"). סצינות אחרות מזכירות באכזריותן סרטי נקמה דרום קוריאניים, והסרט מעט אובד בתוך ההתלהבות הסינפילית של יוצריו.
האלימות הגרפית המופעלת פה על הגוף (ומבחינה זו, הסרט עומד בסטנדרטים גבוהים) מטעינה בזיכרון דימויים שבאופן מסורתי מזוהים בקולנוע הישראלי עם "סרטי צבא". התקתם פה לטריטוריה אחרת, פרוורטית, מעניקה ל"מי מפחד מהזאב הרע" רובד נוסף של עניין. עם זאת, הסדיזם בסרט מאתגר פחות מכפי שנדמה, ובהיעדר טלטלה מוסרית של ממש בעבור הצופה - הוא הופך בהדרגה למעט מונוטוני עד לסיום שאותי לפחות אכזב.
אך ההברקה הגדולה של הסרט היא ליהוקו של דובל'ה גליקמן לתפקיד אביו של גידי, שמתייצב עם סיר מרק בבקתה המבודדת מבלי שיהיה לו מושג בדבר הטרור המתרחש מתחת לה. נוכחותה הטעונה של דמות האב, או היעדרה, בקולנוע הישראלי מלווה את ההיסטוריה שלו מראשיתו, ודמות זו בגילומו של גליקמן מעניקה לדיון המצטבר בה ערך מוסף.
לא מעט אנשים מוכשרים התקבצו כדי להפוך את "מי מפחד מהזאב הרע" למותחן נקמה קומי ואפקטיבי. מין "שתיקת הכבשים" הישראלי. בנוסף לעיצוב האמנותי יש לציין גם את עבודת הצילום האקספרסיבית של גיורא ביח (שכבר צילם סרט בלהות אחד, "לבנון"), ואת המוזיקה הבומבסטית של חיים פרנק אילפמן שהולמת בדיוק במקומות הנכונים.
וכך, על אף פגמיו שהוזכרו לעיל, "מי מפחד מהזאב הרע" הוא יצירה מסוגננת להפליא, משובצת בקטעי הומור שחור עסיסיים, וכזו שממצבת את קשלס ופפושדו בחזית עושי הסרטים בארץ.
- "מי מפחד מהזאב הרע" (ישראל 2013), 110 דק'
