הקולנוע הישראלי מציג: חטופים
איך קרה שבשנתיים האחרונות שלושה סרטים עלילתיים שונים עוסקים בחטיפה על רקע כלכלי? צירוף מקרים, או ביטוי למתחים מתחת לפני השטח בחברה הישראלית? תום שובל ("הנוער"), נדב לפיד ("השוטר") ועומר רייס ("רדיקל") מנסים להסביר מה הניע אותם: "חטיפה מכריחה אנשים להקשיב"
חשבתם שהמחאה החברתית מאחורינו? יתכן, אבל המצוקה עדיין פה, בחיי היומיום של אזרחי ישראל. לעיתים היא צצה מחדש בשיח הציבורי - בין מתיחות בסוריה, דרך חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים ועד הפרידה של יהודה ונינט. ולפעמים היא גם גולשת אל חיינו עם אירועים קיצוניים כמו התאבדותו של משה סילמן, או הירי בסניף הבנק בבאר שבע. בינתיים חטיפה על רקע כלכלי עוד לא היתה לנו - לפחות לא במציאות: כי בקולנוע הישראלי יש דווקא לא מעט מאלה בתקופה האחרונה.
באופן מפתיע, שלושה סרטים ישראלים שיצאו בשנתיים האחרונות העמידו במרכזם כאירוע מחולל חטיפה של עשירים, או בני עשירים: לפני שנתיים יצא לאקרנים "השוטר" של נדב לפיד, בו קבוצת אנרכיסטים חוטפת שלושה טייקונים מקומיים במטרה לעורר את מלחמת המעמדות. "רדיקל" של עומר רייס שיוקרן בבכורה החודש בפסטיבל אוטופיה מציג אנרכיסטים צעירים, לוחמניים לא פחות, שחוטפים בת למשפחת עשירים מפוקפקים. ואילו ב"הנוער" של תום שובל, שיצא באחרונה לאקרנים, זוהי מצוקתם הפרטית של שני אחים אשר מניעה אותם לחטוף נערה צעירה ממשפחה אמידה ולדרוש כופר.
שלושה יוצרים שונים, אבל בני אותו הדור, עוסקים בסרטיהם העלילתיים הראשונים בחטיפות על רקע כלכלי-חברתי. האם מדובר בצירוף מקרים או אולי תופעה שמעידה על הלבה המבעבעת מתחת לפני השטח? פעמים רבות בעבר יוחסו לקולנוע כוחות נבואיים, שחזו הלכי רוח בחברה האמיתית - מחוץ לפריים. אם לשפוט על פי "הנוער", "השוטר" ו"רדיקל", מדינת ישראל עומדת בפני התמוטטות חברתית שתביא עמה פרצי אלימות, סחיטה, שוד ומחאה לוחמנית.
נוער שנשבה
גיבורי "הנוער" של תום שובל הם שני אחים צעירים (דוד ואיתן קוניו) אשר רואים את אביהם המובטל (משה איבגי) דועך אל הייאוש, וגורר עמו את המשפחה אל חוסר אונים כלכלי. כדי לנסות ולחלץ את משפחתם מהבוץ הטובעני של העוני, זוממים השניים לחטוף תלמידת תיכון (גיטה אמלי) ממשפחה אמידה, ללכוד אותה במקלט ביתם ולדרוש בעבורה כופר. אלא שהמבצע שלהם מסתבך. "התודעה של האחים מחולקת בין העולם הפנימי והסרטים שהם רואים, לבין המציאות", אומר שובל.
"האחים מנסים לחבר בין הקולנוע למציאות ומקווים שזה יעבוד גם בחיים. לעיתים הדרך של בני הנוער להגיע לכסף זה לקחת אותו ממישהו שיש לו. לדמויות יש סוג של דואליות. הם עושים מעשה רע כדי לעשות משהו טוב. זה לא שחור ולבן. במקלט החשוך, החיים שלהם יכולים להיות הסרטים שהם ראו. הם חוטפים בחורה שבעיניהם היא אובייקט שווה כסף, אבל אז הם מגלים שמדובר בבן אדם, למרות הרקע המעמדי שלה".
למרות שב"הנוער" המקרה המתואר הוא מקרה פרטי של הישרדות כלכלית, שובל - שכמו לפיד ורייס החל את העבודה על הסרט עוד לפני המחאה החברתית - אינו מתכחש להדי המחאה. "כולנו חיים בישראל וחווים את הסביבה שלנו. ברור שיהיו קווים משיקים, אנחנו מרגישים את אותה החוויה. הייתי מתפלא אם הסרטים לא היו דומים. הבעבוע הזה הוא של כולם, והמציאות אף יותר הזויה. היא מניעה את הגלגלים האלה. הקולנוע הוא שיקוף של מה שקורה בחיים של כולנו".
ואיך זה מבטא את התהליכים בחברה שלנו?
"החברה שלנו איבדה את הסולידריות שלה. הפכנו להיות אינדיבידואלים שחיים בתוך העולם הפנימי של העצמם. אני חרד מזה שהסולידריות תלך לאיבוד. אנחנו מסתכלים אחד על השני כאובייקטים. הפערים בחברה הישראלית גדלו וככל שהם מתרחבים, גובר המתח בין הקטבים. ההתנגשות בין המעמדות מחריפה, כי הם חיים בממדים שונים מבחינה כלכלית. במקרה של חטיפה, ההתנגשות היא לא של טיטאנים, אבל יש בה משהו כדי להעיד על פצצת הזמן. המפגש הזה יכול להיגרר לאלימות. זה יכול לקרות גם אצלנו".
זה יכול לקרות, אם תכניסו לנוער רעיונות לראש.
"אני מקווה שלא. לדעתי זה לא קשור לסרטים. קולנוע מעיד על המציאות אבל לא משנה אותה. תמיד יהיה מטורף שיכול לנסות ליישם את מה שראה בקולנוע גם בחיים - זה בעצם מה שהאחים ב'הנוער' עושים. הדמויות מנסות להילחם במציאות בעזרת הקולנוע, אבל המציאות תמיד מנצחת".
לחטוף ולהחטיף
"השוטר" של לפיד יצא בעיצומה של המחאה החברתית בקיץ 2011 ונישא על גבה אל האקרנים. הסרט שזכה להצלחה גדולה באירופה עושה חיבור מעניין בין לוחם ביחידת משטרה מיוחדת נגד טרור (יפתח קליין), שמוצא עצמו מסתער על קבוצת אנרכיסטים בני טובים שלכדו שלושה טייקונים, שבוזזים את אוצרות המדינה ומנצלים את עובדיהם. כששירה המרדנית (יערה פלציג) מפרטת בפני החטופים את פשעיהם החברתיים, קשה שלא להזדהות אם הרצון להענישם.
"יש דברים מהותיים שחייבים להאמר באופן מפורש ובוטה, ושאנשים מוכרחים לשמוע", אומר לפיד. "למרות שזה כביכול פשוט כל כך, יש מי שמסלף ומסתיר את הדברים, וגם כך רוב האנשים ממילא לא רוצים לשמוע - זה משעמם אותם.
מפה בא הרצון הילדותי להכריח את האנשים להקשיב באמצעות חטיפה. הם לא יכולים ללכת למקום אחר, הידיים שלהם קשורות, הם לא יכולים לכסות את האוזניים".
ב"השוטר", שירה חוזרת על המנטרה שלה - "הגיע זמנם של העניים להתעשר ושל העשירים למות" - ומקווה להפנים את המסר באוזני שבוייה, וגם אצלנו הצופים. אולם גם לפיד מודה כי הניסיון הזה נידון להיכשל. "החוטפים הם חצי צדיקים וחצי נאיבים. הם יפים ובמידה מסויימת גם אלימים, מה שמונע מהם להיות רכרוכיים. רק התמימות מאפשרת להם לקום ולפעול, אבל הכישלון שלהם ודאי. בפועל אין מילים מנצחות. רגע אחרי שחטפת את מלך הטייקונים או את ראש הממשלה כדי לומר לו סוף סוף את האמת החד משמעית הזו, אתה מגלה שאין יכולת לתמצת אותה".
הסיטואציה של חטוף שמרותק לכסאו באפלה ונאלץ להיחשף למסרים שמוצגים בפניו, מזכירה לא פעם את חווית הצפייה באולם הקולנוע. לפיד מסכים: "יש דמיון לצפייה בסרט. כבמאי אני רואה בסרט כזירה של קירבה ועימות עם צופים, משהו שיש בו חריפות והתנגשות. לכן אתה מרגיש שאין לך ברירה, אלא להכניס את הצופים למין סיטואציית חטיפה כזו. מצד שני, כמו במקרה של החוטפים ב'השוטר', יש תמימות טרגית בעמדת הבמאי הזו".
גם בחיים האמיתיים, חטיפה אלימה נראית כמו הדרך היחידה שבה עני יכול לפגוש עשיר. הנועזות והכוח שלו עומדים לרשותו מול המשאבים הכספיים של "המנותקים מהעם". הקולנוע לפי לפיד יכול לאפשר את המפגש המדומיין הזה על המסך כתחליף להתרחשותו במציאות.
"נניח שאתה רוצה לומר לעידן עופר את כל מה שאתה חושב עליו - לחטוף אותו זו בערך הדרך היחידה, כי הוא יושב במקומות שאתה לא יכול להגיע אליהם. אתה יכול לחטוף אותו, או בעצם לעשות עליו סרט", מסביר הבמאי, "לדחוף לתוך חדר סגור עניים ועשירים, או פלסטינים ויהודים, זו הדרך היחידה שבה יוכלו להטיח בפניהם את העוולות שהם חוללו להם. הרי אין סיכוי שהם ייתקלו זה בזה במפגש אחר, מעבר למחסומים או אחוזות מגודרות עם שומר".
עם יציאתו, עורר "השוטר" סערה כשהמועצה לביקורת סרטים הגבילה אותו לצפייה מגיל 18 ומעלה. לא כיוון שיש בו סצנות אלימות או סקס בוטות, אלא בגלל מסריו. על רקע המחאה החברתית באותם ימים, חששו חברי הוועדה שמישהו ייקח דוגמה מהסרט ויפעל באלימות. "לא נראה לי שיש סיכוי שמשהו כזה יקרה פה", מצהיר לפיד, "הפחד של המועצה, שבעקבות הסרט יקומו המוני ישראלים ויעלו על טירות בעלי ההון, נתן מחמאה מוגזמת לכולנו. ישראל זה הרי אי של קונפורמיזם בלב המזרח התיכון".
רדיקלים חופשיים
במשך שנים עבד רייס על הסרט הארוך הראשון שלו ביחד עם הסטודנטים של בית הספר למשחק אימפרו (והתסריטאים אנה שנידמן, אסף שליטא ומעין רוגל), והנה אוטוטו "רדיקל" מגיע לאקרנים. כמו ב"השוטר", גם פה אנו מלווים כנופיית אנרכיסטים שמבקשים להתנקם במשפחת פשע עשירה ומושחתת, ונסחפים למערבולת של תככים, שכוללת לא פחות משלוש חטיפות: זו שמונעת מ"מטרה גדולה אידיאולוגית", כהגדרת הבמאי, זו שמתרחשת בטעות, וזו שנעשית מתוך הזדהות עם החוטפים כהדהוד לסינדרום שטוקהולם.
"הרעיון היה שהפעילים חייבים להגשים את האידיאלים שלהם בצורה אלימה, בדומה לתא טרור", מסביר רייס. "במקרה שלנו, כל מחשבה על התנגשות אלימה נפסלה בגלל תקציב אפס, וחטיפה אכן נראתה כמו אקט מספיק אלים לסיפור וגם אפשרית להפקה. הבנו שזה גם נכון תמטית והגיונית לעולם הסרט".
איך אתה מסביר את זה שכל שלושת הסרטים עוסקים בחטיפה על רקע חברתי?
"כשהסרט נהגה, המחאה החברתית אפילו לא היתה פנטזיה, והאמת שזה די משונה. המחאה עצמה התפרצה בסך הכל לפני שנתיים, וסרטים נעשים במהלך זמן ארוך יותר, כך שזו לא ריאקציה לעניין, אלא הלך רוח שפעל מתחת לפני השטח. התנאים - האישיים, האידיאולוגיים וגם הקולנועיים - הבשילו אצלנו היוצרים. במקרה שלי היה וישנו זעם נעורים ורצון לנשוך, למרוד ולגרד את הקצה. לא מפליא בעיניי שזה התפרץ בסרט הראשון שלי".
התקציב הנמוך שולל סרטים על מהפכות גדולות, אבל מאפשר כאמור התנגשות אינטימית בין נציגי המעמדות בסצנות חטיפה. וממש כמו בסרטים, גם בחיים זה המהלך האפשרי ביותר כנראה. "אקט חטיפה הוא אקט זמין שכמעט כל אחד יכול לבצע, עם קצת תכנון", אומר רייס. "אתה לא צריך להיות מומחה לחומרי נפץ, לוחם בעל עיטורי קרב או בריון. אתה רק צריך לעבור גבול דק שמפריד בינך לבין נקודת האל-חזור ואתה שם. לכן זה כה מפחיד".
רייס מודה שהתרחיש שבסרט אפשרי מאוד גם במציאות הישראלית ("זה זמין ומפתה", כהגדרתו), אך אינו סבור כי עליו לצנזר את עצמו על המסך: "זו גישה פטרונית של שמירת סדר מדומיין, כדי לא להתמודד עם הבעיות והשאלות. לא זכור לי שמשרד החינוך שואל את עצמו האם לימודי תנ"ך, ובהם סיפור המקרא של רצח הבל בידי אחיו קין, עלולים לספק רעיונות אלימים לצעירי ישראל, הרכים והזכים ברוחם. קולנוע הוא חיפוש אחרי האמת של הסיפור וניסיון לזקק אותה. אם לא תלך עד הסוף בתוך ההגדרות האלו, בשביל מה עשית סרט?".
הטריילר של "רדיקל"
אז באמת בשביל מה עשית את הסרט?
"רצינו שהקהל ייסחף אחרי מסע החטיפה, אבל לא לשם העונג בלבד, אלא לשם התעמתות מוסרית. חטיפה היא אקט אינטימי שמחייב אותך להתעמת מול מעשיך, כי אחרי האדרנלין של התכנון והפעולה, אתה - החוטף - עומד מול בן אדם, ושם נמצא הסיפור האמיתי. וזה נכון גם קולנועית. אני צופה בסרט, ואני מתענג ומזדהה עם חבורת פסיכים אלימים. מה זה אומר עלי? מה זה אומר על האידיאולוגיה שלי? מה זה אומר עלינו כחברה, שהגענו למצב שרק אלימות יכולה לפרוק את המתח הפנימי שלנו, שרק כך אנחנו יכולים להמשיך לקום בבוקר ולתפקד?".
