"הקרוון": מסע ארוך ומיותר

הז'אנר, אם נתאמץ ונקרא לו כך, הוא בעצם פסיכו-ריאליטי. כלומר, אנשים בסיטואציות מסוימות פחות או יותר נדרשים על ידי ההפקה "לעבור תהליך" וזה מלווה בקריינות בומבסטית בדרך כלל, בשוטים מאוחרים שהם ה"עדויות" על מה שראיתם בסצנה הקודמת, ובאדם בר-סמכא המתווך את המציאות לצופים, כאילו היינו כולנו אומה הזקוקה לטיפול. ובדחיפות, כמובן. ובין הפרסומות, כמובן.

ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה:

"שידוך משמיים": מרחק נגיעה מרגש

"מחוברים +": שיחת הברזייה הבאה

"אבודים באסיה": שוקולד מריר ומפוכח

משפחת כפיר בקרוון. מרבים לנהום זה על זה

מה היה לנו עד כה? כל מיני: אלון גל ומפעלותיו על המסך. "סופר נני". "24/7 הדור הבא". "עשרת הדברות" של רונאל פישר. "בטבעת זו" של גלית גוטמן: תוכניות שלכאורה אין להן דבר במשותף, אבל מבנה העומק שלהן זהה: אנשים רגילים, סיטואציות לא רגילות, קתרזיס, בכי, סוד נחשף וד"ר איריס רייצס מהגגת. כן, אחנו מכירים אותה מן המסך. לא, אין בכך רע. רגע, לא ראינו אותה גם בניסיון טלויזיוני כושל לעשות טיפול של ממש מול המסך? שיט, איך אפשר לזכור כל כך הרבה דינמיקות. נקסט.

הדור הבא, אם כן, בחסותה של היוצרת ציפי ביידר: הסרט התיעודי "הקרוון", ששודר אתמול (ב') בערוץ 10. קחו משפחה ישראלית רגילה, כל כך רגילה עד שהמלהקים עבדו עם פינצטה כדי למצוא אותה, סיגרו את המשפחה הנ"ל בקרוון של 12 מ"ר במשך חמישה ימים, שילחו את כולם לחוץ לארץ כדי שבין הנהמות שהם משלחים זה כלפי זה יצטלמו גם נופים. ציון גדול לשבח מגיע לנופי איטליה, שלא חשוב מה תעשו להם בעשר המצלמות הפזורות ברחבי הקרוון ולא חשוב מאילו זוויות עקומות תביטו בהם – תמיד יצטלמו יפה. אפילו בשלג. אפילו שרוב המסע הוא דהירה חסרת טעם בכבישים תוך כדי ניהול הדינמיקה המשפחתית.

"הקרוון". כל משפחה אומללה על פי דרכה

אבל נופי איטליה הם לא משפחת כפיר ממעלות-תרשיחא: אמא שרית בת ה-63 שכל ילדיה חושבים שהיא שתלטנית, אבא גבי בן ה-66 שמתגעגע לימי "אתא" ושר "תכול המטפחת" ומביך את כולם, וגם ערן ועידן ועומר ואלונה, בת הזקונים. הילדה כבר בת 30 ואולי יש לה חום גבוה כי היא מתעטשת המון, ובכל פעם אמא מעירה לה שזה בקול רם מדי.

בכלל, הכפירים מרבים לנהום זה על זה. סתום, סתמי, אתה לא נותן לי לדבר, אני לא אמרתי כלום, אף אחד לא מקשיב לי, אני מרגיש ניכור, אני כל הזמן נתתי, למה אתה לא מבין שככה זה, למה אנחנו לא חברים כמו שהיינו פעם, אמא די כבר, עידן די כבר, אלונה סתמי. זה בערך סיכום הדיאלוג המתנהל ביניהם, שרק איריס רייצס, שאינה צופה מן השורה כי אם אשת מקצוע ששמה הולך לפניה, רואה בו עדויות מעמיקות למצב היחסים. מובן שד"ר רייצס לעולם לא תודה שכל משפחה, מה לעשות, אומללה על פי דרכה – כי אנחנו פה עם הקרוון כדי למגר את האומללות ב-55 דקות נטו, בלי פרסומות. 

הטרגדיה המשפחתית עובדה לצורכי רייטינג

לפיכך צריך לבכות. הפעם הסיפור שלא מדברים עליו במשפחה הוא סיפור מותו של אח בכור שהיה ממש עולל בעת שנפטר לפני 38 שנה, וזכרו מרעיד את כתפיו של האב בדמעות חנוקות שמתפרצות ומדביקות כמה מבני המשפחה, ומה שהיה פעם טרגדיה אמיתית עובר כעת עיבוד לצורכי רייטינג והופך ל"הנה הקטע המרגש ההוא". הוא נדבק לרצף העלילתי בערך כמו שמגדל פיזה נדבק אליו: שניהם היו שם ושניהם צולמו. פיזה אפילו שימש כרקע לכפירים.  

חמישה ימים של האח הגדול על גלגלים

תפירתו של הסוד אל תוך התסריט היתה מאולצת ומניפולטיבית, אבל גם לזה כבר התרגלנו, ולכן ייתכן מאוד שנמשיך לצפות. אני חושבת שאפרוש בשיאי. המראה הלא מלבב של שישה אנשים מבוגרים ברכב כעור בן 12 מ"ר, אפילו על רקע נופי טוסקנה, הוא – בהיעדר מילים אחרות – פשוט לא מלבב. נוכחותה או היעדרה של ד"ר רייצס גם הם לא מאוד מלבבים. המסע? ארוך, מתיש, מיותר לחלוטין. אם בני משפחת כפיר יצאו ממנו נשכרים, אני:אני חוששת שהם היחידים. ואני חוששת שהצופים זפזפו, ולגמרי בצדק.

צלחנו אותו עם טישו. ככה רוצים שנצפה, ככה רובנו כבר צופים. בסיומו למדנו מפי הפסיכולוגית שכעת חיי המשפחה השתנו עד מאוד וכולם יותר בשלים להכיל את השונה וכיוצא בזה. בני משפחת כפיר אופטימיים קצת פחות, ואחרי חמישה ימים של האח הגדול על גלגלים בגרסת הבזול והצפוף – כדאי להקשיב להם.