הפרוטוקולים של גולדה מאיר בוועדת אגרנט: "הלב נמשך לתת מכת מנע אבל פחדתי"
מה ידעה ראש הממשלה לקראת מלחמת יום כיפור ובעיקר מה לא ידעה? אחרי 40 שנה הותרו לפרסום חלקים מעדותה של גולדה בוועדה הממלכתית שחקרה את הכישלון. "לא הייתי רמטכ"ל, לא ידעתי מערך הגנתי או לא הגנתי, ולא חשבתי שאני יכולה להתווכח עם אמ"ן. בכל עניין המודיעין יש מומחים ממני". חבר הוועדה יגאל ידין: "הפרוטוקולים האלה הם חומר נפץ"
התמונה החסרה של ראש הממשלה במלחמת יום כיפור : היא לא ידעה ש"האמצעים המיוחדים" שהיו צריכים לתת התראה לפני מלחמה לא פעלו, היא סמכה על הגנרלים שהקיפו אותה ועל ההערכות של אגף המודיעין בצה"ל שהתבררו כמוטעות, וגם סיפרה על המקורות שהזהירו בפני מלחמה ואיש לא הקשיב להם. כך עלה מעדותה של גולדה מאיר בוועדת אגרנט, שפורסמה אחר הצהריים (ה') לראשונה על ידי ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, במלאות 40 שנה לפרוץ המלחמה.
- לקריאת העדות המלאה של גולדה מאיר - לחצו כאן
ב-6 בפברואר 1974, כמה שבועות לאחר הבחירות לכנסת השמינית שבהן קיבלה מפלגת המערך 51 מנדטים, הגיעה גולדה מאיר לוועדת אגרנט שחקרה את נסיבות פריצתה של המלחמה. בתחילת העדות היא התבקשה לפרט על ההתרעות למלחמה. היא סיפרה על הכוננות בסוריה, שהועלתה על-פי ההערכות באמ"ן, מחשש שישראל תתקוף אותה בעקבות הפלת המיגים ב-13 בספטמבר.
חבר הוועדה, הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, הציג שאלות נוקבות למאיר, ולעומתו רוב חברי הוועדה התייחסו אליה בכפפות של משי ואף הגנו עליה. "אני מבין שאם היו מפילים מטוסים שלנו, הם צריכים לחשוש מתגובה שלנו, אבל אנחנו מפילים
מטוסים שלהם. לא הצלחתי לקבל תשובה מספקת מבחינה הגיונית", הקשה ידין. גולדה השיבה כי "על פי דו"חות אמ"ן שהוצגו בפנינו, הסורים חשבו שזו התגרות מכוונת מצד ישראל כדי לגרור אותם למלחמה".
החלק בעדות הנוגע למידע המודיעיני שהגיע לראש הממשלה טרם נסיעתה לשטרסבורג בערב ראש השנה, צונזר בפרוטוקול שהותר לפרסום על ידי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. ההערכה היא שמדובר במידע שמסר חוסיין מלך ירדן לגולדה בפגישתם יום קודם לכן - על כוונות המלחמה של סוריה ומצרים. גולדה מציינת בעדותה כי בשדה התעופה היא קיבלה דיווח על תגבור סורי נוסף ותחילת תרגיל מפקדות מצרי. באמ"ן, הוסיפה, העריכו שהסורים לא יפעלו לבד, אלא עם המצרים, ושהתרגול הוא למטרות הגנה.
גולדה נשאלה אם היא קיבלה עדכונים חשובים גם בחו"ל, והשיבה בחיוב: השר ישראל גלילי ביקש לזמן בדחיפות ישיבה ביום רביעי, עם שובה של ראש הממשלה לארץ. "הוא אמר שזה בענייני הגולן, הוא הסווה את זה, בגלל הטלפון". בשדה תעופה, ב-2 באוקטובר, כבר שוחח איתה שר הביטחון משה דיין "על הנעשה בחזיתות".
"כמעט אפשר לבקש סליחה מסאדאת"
למרות המחדל החמור הקפידה מאיר לתמוך באמ"ן בעדותה. "אני חושבת שאחד הדברים הגדולים שיש לנו, שאפשר לתת זאת תחת הכותרת 'מזל', הוא שיש לנו אמ"ן ושירותים אחרים, שירותי מודיעין שספק אם מדינות רבות יכולות להתחרות בהם", היא אמרה אז. "קשה לחזות צעדים לא הגיוניים", היא הסבירה בהתייחסה למצרים.
היא דיברה על מנהיגותו של נשיא מצרים אנואר סאדאת. "בוקר בהיר אחד הוא קם ולא שאל אף אחד ואמר ליועצים הרוסים 'לכו הביתה'. אנחנו מוכרחים להיות מוכנים לדברים לא הגיוניים, לא מאתמול אנחנו חיים בסביבה הזו שהשכנים גם הם
כאלה, לא תמיד הם עושים דברים הגיוניים".
לגבי הכוננות שהועלתה בחודש מאי 73', אמרה גולדה שצדק אמ"ן בהערכותיו. היא הזכירה כיצד פרץ למשרדה מזכירה הצבאי, תא"ל ישראל ליאור, באמצע ארוחת הצהריים, ודיווח על הכוננות בחיל האוויר המצרי: "'הנה זה מתחיל'. בדיעבד התברר שאגף המודיעין בצה"ל צדק". הכוננות במאי חיזקה את התחושה שנשיא מצרים לא רציני. "היינו רגילים במשך הזמן שסאדאת - עכשיו כמעט אפשר לבקש ממנו סליחה - שהוא לא איש רציני. זורק תאריכים ולא מתבייש ואחר כך לא מקיים. ובוודאי לא מעט הלצות ושיחות קלות היו בין הרבה אנשים איך הוא יכול בכלל להתקיים, איך העם יכול לסבול אותו. ואמ"ן הוכיח את עצמו. הוא קרא זאב לא זאב".
ב-30 בספטמבר העביר מקור של המוסד ידיעה שלפיה תרגיל מצרי גדול יתפתח לצליחה אבל המידע לא הגיע לגולדה. בינתיים, היא מספרת, זרמו הדיווחים על התעצמות הכוחות. אמ"ן אמנם הסכים שעל פי הדוקטרינה הסובייטית ניתן לצאת מיד ממערך הגנתי להתקפה, "אבל לא סבור שיעשו זאת. אני לא הייתי רמטכ"ל, אני לא ידעתי מערך הגנתי לא הגנתי, אבל זה הפריע לי".
"לא חשבתי שאני יכולה להתווכח עם אמ"ן"
בפגישה שנקבעה עם נחיתתה משטרסבורג, שממנה נפקד ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא שהיה אז חולה, היה ברור לכול - לדברי גולדה - שההסלמה מחייבת היערכות. למחרת הגיעו לראש הממשלה הרמטכ"ל דוד אלעזר, שר הביטחון וראש
אמ"ן, ובידיהם מידע נוסף מדאיג ביותר - הרוסים עוזבים. הדיווח מאמ"ן, סיפרה גולדה, היה ש"יכול להיות שיש מלחמה והרוסים יוצאים, אבל גם יכול להיות שיש ריב ביניהם, בין הרוסים ובין המצרים".
גולדה נשאלה אם ראש אמ"ן מסר שיש ידיעה התרעתית מראש המוסד. "נכון", השיבה, אך גילתה שלא ידעה על שליחותו של ראש המוסד צבי זמיר ללונדון. "אני לא ידעתי שהוא יצא. בדרך כלל הוא מתקשר אבל הוא קיבל קריאה דחופה ומיד יצא, וידענו שהוא יצא להיפגש עם מקור". יו"ר הוועדה שמעון אגרנט שאל: "את ידעת מה היה הנושא שצוין בהזמנה שהוא קיבל?", ומאיר ענתה: "לי נאמר אחר כך שהקוד היה 'מלחמה'".
ידין הקשה: האם זה בסדר שלא נמסר לך על ידו לפני שהוא יצא? "להגיד את האמת, באותו רגע כעסתי קצת", השיבה גולדה והודתה שגילתה זאת רק בשישי בבוקר בהתייעצות. "מפני שזה לא קרה אף פעם, אבל הכעס נמוג חיש מהר. פשוט זה כבר נעשה דבר לא חשוב. הוא ידע מה שנעשה בחזיתות, הוא ידע שזה מקור שממנו הוא יכול לשמוע דבר חשוב, הוא קיבל את מילת הקוד (שם הקוד היה כימיקלים שפירושו מלחמה) והוא קם ונסע. טוב שהוא עשה זאת".
זעירא היה מאוד פסקני
חבר הוועדה חיים לסקוב שאל: האם לאור התגברות המערך והנסיעה של ראש המוסד, הרגשת שמשהו קורה? "לא הייתי שקטה", הודתה גולדה. "בוודאי ביום שישי בבוקר לא הייתי שקטה. כאשר הודיעו גם עניין הרוסים, לא חשבתי שאני יכולה להתווכח עם אנשי אמ"ן, עם הרמטכ"ל".
מאיר התייחס גם למקור אשרף מרואן: "אני רוצה להגיד מילה, להודות על עוול שעשיתי למקור הזה במשך כל השנים. לא
פעם אמרתי לראש המוסד: אתה מאמין לו? לא פעם הייתי אומרת: אתה בטוח? כל הזמן הייתי חושבת, אולי זו דיסאינפורמציה בהרבה מקרים".
ידין מחזיר את גולדה למקור השני, זה שדיווח כבר ב-30 בספטמבר שלמחרת תתחיל מלחמה כוללת מצרית-סורית. "ביום שאת נוסעת הוא מודיע שמחר ב-1 באוקטובר תתחיל מלחמה מצרית-סורית כוללת, עם פירוט מדויק ביותר. הם לא מאמינים לו ושולחים לו שאלות. הם שואלים: אנחנו יודעים שזה תרגיל. לדברי המקור המבצע באמת יתחיל כתרגיל". על כך משיבה גולדה: "הוא נפגע לא כל כך כי אנחנו נפגענו במלחמה, אולי גם זה קצת - אבל בעיקר: אתם לא מתייחסים אליי ברצינות".
הוועדה מתמקדת בדיון בהתנהלותו של אמ"ן ואופן הצגת הדברים לראש הממשלה. לדברי גולדה, התרשמותה מהלקטים שהייתה מקבלת הייתה שהם מציעים מגוון אפשרויות ולא רק מסקנה אחת, אך חווים דעתם. השופט משה לנדוי ביקש לעמוד על ההבדלים באמ"ן בתקופת זעירא: "יש לי הרושם, ממה ששמענו, שבעניין זה חל שינוי. שאמ"ן בהערכותיו נעשה יותר פסקני בזמנו של זעירא, בעוד שאלוף יריב היה באמת יותר בסגנון כפי שתיארת אותו".
מדוע השרים לא ידעו על פינוי הרוסים?
הישיבה ב-5 באוקטובר - ערב יום כיפור - התקיימה בהרכב חסר, סיפרה גולדה. "זה היה ערב כיפור ולא מצאנו את כולם. גם שם מסר ראש אמ"ן את המידע על יציאת הרוסים מסוריה וההערכות היו דומות להערכות שלהם קודם. כלומר, גם האלמנט הרוסי לא שינה בהרבה". לדבריה, היא הורתה להעביר את הערכת אמ"ן למזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר. "קיבלנו סיכום קודם כול על סמכויות, שאם יקרה איזה ונצטרך לפעול ולגייס ולא תהיה אפשרות לזמן את הממשלה, נמסרה סמכות לשר הביטחון לפעול בהתאם לצורך".
ראש הממשלה טענה כי איש מחברי הממשלה לא הציע גיוס מילואים, חרף הכוננות. "עובדה היא שאף אחד מחברי הממשלה לא הציע שאולי בכל זאת נכריז על גיוס. אני אחרי זה - מאז המלחמה, לא מיד - מייסרת את עצמי מדוע לא הצעתי את זאת. אינני יודעת, אולי כדי לנחם אותי, בשיחה עם חיים בר לב הוא אמר לי: 'אני לא מבין אותך. יושבים גנרלים, אני בר לב, רק לפני שנתיים הייתי רמטכ"ל, יושב הרמטכ"ל, יושב שר הביטחון שגם כן מבין קצת בענייני צבא ויש גנרל שהוא ראש אמ"ן, כל האנשים האלה אינם מציעים גיוס. אז דווקא את הציביליסטית צריכה להציע זאת'".
ידין מוטרד מהעדכון החסר לשרים בעניין פינוי הרוסים. מדוע, שאל את גולדה, אף על פי שידוע לכם שמטוסי התובלה החלו בפינוי מסיבי של אנשים על מיטלטליהם, מוסר ראש אמ"ן הודעה מתונה? "בצורה מפתיעה שלחו הרוסים עשרה מטוסי תובלה, חמישה לסוריה וחמישה למצרים", ציטט מדבריו של זעירא באותה ישיבה. "ההשערה שלנו שהם נועדו לפנות משהו. אולי אנשים, איננו יודעים בדיוק מה וכמה". וזאת, טען ידין, אף שידע בוודאות שמדובר בפינוי אנשים. "שר הביטחון רוצה להודיע לאמריקנים, וראש אמ"ן במשך 10 דקות עומד על רגליים אחוריות ופוחד שישרפו לו את המקורות", אומר ידין.
"יש ויכוח וכאילו מוצאים נוסחת פשרה. העניין הזה שיש פינוי חפוז - זה הדבר המכריע, שהדליק את האור האדום".
השופט לנדוי היה בוטה יותר. הוא תוהה אם ראש אמ"ן הוא שבישל את הידיעה על קרע בין הסורים לרוסים, שגורם לפינוי ולא לחשש ממלחמה. האם היה צריך ראש אמ"ן להוסיף את המידע המלא לשרים? "לפי דעתי כן", משיבה גולדה, אך מזכירה את החשש הגדול מהדלפות. "זו מכת מדינה שמקלקלת הרבה דברים", אמרה גולדה. "אני אומרת לחברי הממשלה ולחברים אחרים שאני כבר לא יודעת פורום במדינה שפטור מזה. יש פחד, יש אימה אם מה שמוסרים לממשלה ולכל פורום אחר לא יודלף. זה אחד מהדברים העוצרים. לי אין ספק שזה היה צריך להימסר, עניין יציאת הרוסים. שריפת המקורות זה אמנם דבר חשוב ממדרגה ראשונה ואני מבינה את הרגישות, אבל הדבר היה צריך להימסר".
עם זאת, אמרה גולדה, בממשלה היו מודאגים מכך שמדובר בתרגיל שיגרור את ישראל להערכה מוטעית. "לא הצעה על גיוס, אלא חקירה אולי זה איזה טריק שמישהו עושה. אני משתדלת מאוד, ואינני יודעת אם בהצלחה רבה, לחיות את שבת ואת יום שישי ואת יום רביעי אז, ולא לאור מה שאנחנו יודעים, וזה חמור. זה קשה, ומפני זה - הדבר קשה לי. כי אינני יכולה להגיד 'לו מסרו לי ידיעה כזו הייתי עושה כך', אינני יכולה לומר זאת במאה אחוז. הלכתי הביתה לא שקטה, ואני עדיין לא חזרתי לשקט. אני אינני יכולה, מאז המלחמה ולא יכולתי - אם כי יש לי הערכות - לומר 'זה אשם ואני לא'".
"אני לא רוצה לזעזע אותך"
בשלב הזה עולה נושא האמצעים המיוחדים הרגישים שעמדו לרשות צה"ל, שהיו אמורים לתת אינדיקציה חד-משמעית על מלחמה. "על סימנים מעידים ידעת... להאזנה? מה הייתה ידיעתך באותו זמן על...", שואל לנדוי.
גולדה מאיר: "זה לא כפי שהיה צריך להיות. הרי משנת 1967 הושקעו סכומים ענקיים להבטיח שתהיה התראה. לצערי אני צריכה להכריע לפעמים בדברים מסוכנים מאוד. הקימונו דברים פנטסטיים וכל זה מתוך, עד כמה שאפשר, להבטיח לעצמנו שתהיה התראה".
ידין: "האם את יודעת לפחות היום, היום את ודאי יודעת, אבל האם ידעת אז... לא היה פתוח בימים אלה?"
גולדה מאיר: "היום אני כמובן יודעת".
ידין: "אבל אז לא ידעת, אז היית בטוחה שהוא פתוח?"
גולדה מאיר: "כמובן. היה ברור לגמרי שיש... פתוח, שיש דרך לדעת. עכשיו אני יודעת שזה לא היה פתוח".
ידין: "אני לא רוצה לזעזע אותך יותר, יכול להיות שאת יודעת גם את זה, האם את יודעת שגם הרמטכ"ל ושר הביטחון חשבו... פתוחים בזמן שהם לא היו פתוחים?"
גולדה מאיר: "את כל זה אני יודעת. אבל אחרי שזה קרה. עדיין אני לא חקרתי ואין לי תשובה סבירה על כך, אני לא דיברתי עם ראש אמ"ן, אבל מה שאומר שר הביטחון ומה שאומר הרמטכ"ל, בכל עניין המודיעין יש אנשים מומחים ממני. צריך לשמור על מקור, אבל צריך לנצל את המידע שאנחנו מקבלים. אני יכולה להבין שיש מקורות שאם שורפים אותם נשאר באמת חלל ריק, אבל לפעמים יש אולי שמירה מוגזמת. כמו למשל בעניין הזה. כבר עומדים בשבת".
לנדוי: "בליל שבת בחצות פתחו את...?"
גולדה מאיר: "במשך השנים הייתה איזה קונספציה שאנחנו אולי נדע 48 שעות קודם".
"אם תכריעי לטובת הרמטכ"ל לא אתפטר"
לדבריה, הרמטכ"ל התעקש על גיוס מוקדם, מפני שעד שייכנסו הכוחות לפעולה תעבור יממה לפחות. "בכוחה של האי-ידיעה, אמרתי: אז נגייס", אמרה גולדה. לדבריה, הרמטכ"ל דוד אלעזר אמר שבכל מקרה יטענו נגד ישראל שהיא תוקפנית אם תגייס מילואים, "הרי אין כבר הבדל בין 70 אלף, 120 או 200 אלף, אם תהיה עלינו עלילה שאנחנו התחלנו במלחמה".
גולדה מתחה ביקורת על שר הביטחון. "הוא התחיל ואמר - יש בינינו חילוקי דעות, אם את תכריעי לטובת הרמטכ"ל אני לא אתפטר", סיפרה ראש הממשלה. "אני לא אומרת שהוא מאיים בהתפטרות על כל חילוקי דעות, אבל זה היה איזה דיבור. אמרתי לו: מה אתם רוצים מחיי? אני צריכה להכריע ביניכם על שתי אוגדות או ארבע אוגדות? אבל הייתה לי הרגשה שהוא
נשאר בדעתו עד הסוף. אמרתי, אמרתי ונגמר העניין. הוא קיבל את זה ברוח טובה, אבל הרגשתי שבלבו הוא לא משוכנע".
על דבר אחד, אמרה גולדה, הסתייגה והיא איננה מתחרטת על כך - סירובה לאשר מכת מנע של חיל האוויר: "אמרתי - הלב נמשך מאוד לזה אבל אני מפחדת. נדמה לי שאני יכולה להגיד כמעט בביטחון מלא שלו הלכנו למכת מנע, יש לי כמעט ביטחון שה'אייר ליפט' (הסיוע האווירי האמריקני, י"ד, ר"מ) לא היה קיים. אינני יודעת אם החומר הזה כבר נמסר לכם, אבל ה'אייר ליפט' לא הלך כל כך חלק", אמרה. "ידעתי שלפחות הנימוק הזה של 'אתם התחלתם' - זה לא היה. כאשר הרמטכ"ל העלה את העניין של מכת מנע, אמרתי: 1973 זה לא 1967 והפעם הדבר לא יסולח לנו. בחורים שאינם אולי היו נשארים בחיים, אבל אינני יודעת כמה בחורים אחרים היו נופלים בגלל חוסר ציוד".
בנוגע לגיוס המילואים, שאל ידין "שאלה פרובוקטיבית", כדבריו: "האם יכול להיות שלראש הממשלה היה גם שיקול שאנחנו עומדים ערב בחירות. המערך מציגים למדינה שהנה שקט כל הזמן, הכול יפה, הכול טוב ופתאום אנחנו צריכים לנפץ את האימאג'?"
גולדה מאיר: "ידיעת העברית שלי לא מספקת כדי למצוא את המילים הנכונות כדי להכחיש את זה. לא רק שזה לא נאמר, אבל לא רמז ברמז ואני מוכנה להישבע בשם כולם. לא עלה על הדעת".
דווקא השעה שבה נפתחה המלחמה, ארבע שעות לפני המועד שכביכול נמסר לזמיר מפי המקור אשרף מרואן, לא הפתיעה את גולדה. "משום מה על פי... שאמר לנו שזה ב-18:00 לפנות ערב. אנחנו מחפשים כל הזמן איפה כתוב שזה ב-18:00 בערב, מסתבר שלא כתוב בשום מקום. באחד הדיונים אומר הרמטכ"ל – 'אולי זה ב-17:00?' אז גם אני אמרתי – גם כן לא מתוך חכמה – מה זה ב-18:00? אולי זה טעות דפוס? אולי זה ב-16:00? אולי ב-4:00? הלוואי שלא היו מסתמכים על זה".
"זה חומר נפץ"
בחלקה השני של העדות, שהתקיימה בשעות אחר הצהריים, ועסקה יותר בנושאים טכניים - התבקשה גולדה להתייחס להרתעה שהגיעה ב-6 באוקטובר ולפיה הסורים יפתחו במלחמה. היא מתחה ביקורת על אגף המודיעין בצה"ל: "הם עבדו על המברק הזה הרבה זמן, ואני זוכרת שכעסתי עליהם מדוע זה לוקח כל כך הרבה זמן".
במהלך עדותה של ראש הממשלה ניסו חברי הוועדה לברר מדוע לא הובא לידיעת האמריקנים והדרג הצבאי הבכיר שהרוסים עזבו את סוריה לפני פרוץ המלחמה. מאיר אמרה: "יכול להיות שאמ"ן רואה עצמו מחויב להעביר אלינו, אבל קשה לי להבין איך זה לא הועבר לרמטכ"ל ולשר הביטחון".
בהמשך עדותו של מאיר נדונו הסיבות להתייעצויות במטבח של גולדה ולא בפורום רחב יותר, וכן מכת ההדלפות לעיתונות, שהייתה בימים הללו מישיבות הממשלה. היא גם נדרשה לסוגיית מינוי יועץ מודיעין לראש הממשלה,
כפי שהציעה ועדת ידין-שרף ב-1963.
היא גם סיפרה על ישיבת הממשלה בערב יום הכיפורים ושלחה עקיצה לשר האוצר דאז, פנחס ספיר, שסומן כיורש אפשרי שלה. "אני בטוחה שאילולא זה היה ערב יום הכיפורים - לא הייתי חסה על חברים. היו שלושה חברים בקיבוצים, הייתי אומרת להם: בבקשה, תשובו, והייתי מזמינה חברים מירושלים", היא אמרה. "אבל פה עומד ראש אמ"ן, שר הביטחון, הרמטכ"ל - איש מהם לא אומר מוכרחים היום להחליט על גיוס. וזה ערב יום הכיפורים. אני שמחה שלכל הפחות עשיתי את הדבר הזה, שכל מי שהיה בתל-אביב - הוזמן. את ספיר לא יכולנו למצוא. דווקא את ספיר". וכאן נכנסת הערה של מאיר בסוגריים: "כל כך קטן, לא רואים אותו, לא מצאנו אותו, עד עכשיו אינני יודעת איפה הוא היה", אמרה והוסיפה כי הוא עכשיו "לא הולך לנוח".
לקראת סיום העדות אמר חבר הוועדה יצחק נבנצל כי הוא סבור "שאת הפרוטוקולים אנחנו צריכים להחתים ולשים בגנזך המדינה חתומים". ידין שאל אם על-פי חוק יש להראות את הפרוטוקולים לשרים ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ונבנצל השיב: "לא". לסקוב התערב ואמר שזה תלוי בוועדה, ואז ידין הגיב: "תלוי בוועדה בפרסום. זה חומר נפץ". מאיר אמרה גם היא שאין להראות את הפרוטוקולים לאיש. "אני אשמח אם זה יהיה לא לממשלה ולא לוועדת החוץ והביטחון". היום, 40 שנה אחרי המלחמה, הפרוטוקולים הותרו לפרסום.
לפנייה לכתב/ת 
