משחקי מלחמה: יחסי ישראל - מצרים בספורט
מפגשי הכדורגל בין חיילי צה"ל והאויב, ההפסד של הטניסאי המצרי ברמה"ש בשעת רצח סאדאת, העימות האלים בכדוריד ועד החגיגה המוחצנת של מוחמד סלאח בבלומפילד. היחסים הספורטיביים שלנו עם השכנים מהדרום - מתקוות גדולות לאחר הסכם השלום עד להידרדרות עצובה
שש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים נחתם הסכם השלום עם מצרים, שעורר לא רק תקוות גדולות לגבי היחסים עם השכנה מדרום, אלא גם ליצירת עידן חדש בכל הנוגע לקשרי הספורט עמה. מצרים ניצחה פעמיים את ארץ ישראל (1:7 ו-1:4) לפני הקמת המדינה. משחקי כדורגל לא רשמיים נערכו כבר בין חיילים מצרים לחיילי צה"ל בסיום המלחמה ב-1973.
יום הכיפורים ב-ynet ספורט
- ספורט בהדממה: מה קרה לספורט בישראל במלחמה?
- יחסים עכורים: המפגשים הספורטיביים בין ישראל למצרים
- זמן לסלוח: יריבויות הספורט הגדולות של הספורט הישראלי
- ומה עשו אנדיוני רגע לפני כניסת הצום מול בלגיה?
אחרי חציית תעלת סואץ והשגת הסכם הפסקת האש התמקמו צנחנים של צה"ל מול חיילי הארמיה השנייה והשלישית של הצבא המצרי באזור איסמעיליה. במקום נערכו חפלות משותפות בין חיילים משני הצבאות, החלפות סיגריות ואף משחקי כדורגל של שישה מול שישה, כאשר אבנים שהובאו למגרש החול שימשו כקורות השערים.
היחסים עם מצרים הפכו במהלך השנים לשלום קר ומנוכר, ומאופיינים בעיקר בהתקפות ארסיות בעיתונות המצרית והשמעת ביטויי שנאה כלפי המדינה
היהודית.
בכל הנוגע לספורט, השנים הראשונות שלאחר חתימת ההסכם התאפיינו בתקוות גדולות ובתחושה שהנורמליות מגיעה למזרח התיכון. ככל שהזמן עבר התקווה התחלפה בייאוש, עד שבשנים האחרונות הופך כל מפגש ספורטיבי נדיר עם המצרים לטעון ורווי איבה.
מהתקופה האחרונה זכור ביקורו המריר של החלוץ המצרי מוחמד סלאח, שכבש במדי פ.צ באזל מול מכבי תל אביב, חגג בהפגנתיות בבלומפילד והתקשה להסתיר את סלידתו מהעם היושב בציון. עיון בקטעי העיתונות מתחילת שנות ה-80 מדגיש את התמימות שהיתה נעוצה בציפיות למצב אחר לגמרי.
ההתחלה הייתה בבריכה
ב-26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון בידי ראש הממשלה דאז מנחם בגין ז"ל, נשיא מצרים המנוח מוחמד
אנואר סאדאת ונשיא ארצות הברית באותה תקופה, ג'ימי קרטר. שנה לאחר מכן, ב-4 במאי 1980, התקיים המפגש הספורטיבי הרשמי הראשון בין ישראל למצרים: משחק כדורמים בטורניר הקדם אולימפי.
ישראל הודחה בעקבות הפסד 7:5 ליפן ותיקו 3:3 עם מכסיקו, אבל את הספורט הישראלי עניין אז בעיקר המפגש המסקרן מול מי שעד לא מכבר נחשבה למדינת אויב שנלחמה בנו. חצי האי סיני טרם פונה אז במלואו (ימית ושארם א-שייח הוחזרו למצרים רק ב-25 באפריל 1982) והיו אלה ימים של תקווה, של תחילת הסכם השלום.
ישראל ניצחה 3:4, אבל התוצאה היתה משנית. "בריכת הכדורמים היתה תפאורה היסטורית למפגש ישראל - מצרים", דיווח "ידיעות אחרונות" בכותרת למחרת המשחק שהתקיים בסופיה שבבולגריה. "השלום קיבל תנופה ספורטיבית. שתי המשלחות רקמו יחסים מצוינים במלון, החליפו מזכרות ודיברו על הידוק הקשרים וקיום משחקים בינארציים".
המאמן עודד רוזנפלד דיבר אז על "התרגשות עצומה" והמנהל יוסף פלד הוסיף: "היה משחק חריף ומרתק, שהתנהל תוך אווירה ספורטיבית. המאבק הקשה הזכיר דרבי".
המצרים הוליכו 0:1, אבל שני שערים של מיקי וייצן ואחד של רוני קרן העלו את ישראל ל-1:3. המצרים הצליחו להשוות ל-3:3, אבל רפי מלמן כבש את שער הניצחון שניות מהסיום.
מפגשים גם בספורט הפראלימפי
הרגשת העידן החדש נמשכה כאשר נבחרות אחרות בספורט הישראלי נפגשו עם המצרים, שעד הסכם השלום נהגו להימנע ממפגשים ספורטיבים עם
ישראל. כך למשל ניצחה נבחרת הכדורעף 0:2 את מצרים בדרכה לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת הנכים שהתקיימה בהולנד ביולי 1980.
תמונות ממפגשי ספורט בין מאמנים, ספורטאים ועסקנים ישראלים ומצרים החלו להתפרסם. יו"ר איגוד הכדורסל המצרי בתחילת שנות ה-80, פאוד עבדול חיר, אף ביקר בישראל, נכח בהשתלמות משותפת של מאמנים ישראלים ומצרים בניו יורק ואמר: "אני מקווה ליישם את הנלמד כאשר מצרים, ישראל וקבוצות אמריקניות יקיימו טורניר נוער בינהן".
האופוריה נמשכה כששייטים ישראלים הוזמנו להתחרות באלכסנדריה והתקדמות מרשימה במיוחד ביחסים נרשמה באוקטובר 1981. באותה תקופה התקיים בישראל בכל שנה טורניר הטניס "הפרס הגדול" ברמת השרון, שעורר עניין רב.
אל דאודי יותר מעניין מנסטאסה
השם עלי אל דאודי לא אומר הרבה לחובבי הספורט ומעטים אף עכברי הטניס שזוכרים את המצרי, אשר נחשב לבכיר ביותר בארצו בשנות ה-70. הוא לא דורג בין 200 הראשונים בעולם ב-1981, אבל עורר עניין גדול כאשר הודיע כי הוא מעוניין לשחק בטורניר ברמת השרון.
אל דאודי פגש בקיץ 1981 בטורניר בשטוטגרט את שתי הטניסאיות הישראליות, רקפת בנימיני ותמר לוין. הוא אמר להן שהוא מעוניין להגיע לשחק
בארץ והשתיים סיפרו לו על הטורניר הנערך באוקטובר.
הגעתו של המצרי גרמה להתעניינות גדולה בו והוא משך תשומת לב גדולה יותר מהטניסאים הבכירים שהגיעו אז לרמת השרון, הרומני איליה נסטאסה והאמריקני מל פרסל. "המגרשים ברמת השרון יותר מהירים ממה שאני רגיל, אבל אני מרגיש נהדר כאן ואתרגל", סיפר אל דאודי ל"ידיעות אחרונות" לפני תחילת הטורניר.
אל דאודי ניצח בסיבוב הראשון את דון טוברט מדרום אפריקה וב-6 באוקטובר 1980, יום השנה השביעי למלחמת יום הכיפורים, עלה המצרי למגרש הטניס ברמת השרון למשחק מול היווני אנסטופולו.
ממש באותה השעה בה שיחק אל דאודי, נרצח נשיא מצרים אנואר סאדאת בהתנקשות בקהיר בזמן שנכח במצעד צבאי. הוא הודח בעקבות הפסד 7:5, 6:3
לאנסטופולו ובסיום המשחק הגיב: "במערכה השניה מישהו ניגש אליי וסיפר לי מה קרה לסאדאת. לא יכולתי להתרכז וזה השפיע על המשחק שלי. זה נורא".
למרות שטניסאי השולחן של מצרים נמנעו מלשחק נגד ישראל באליפות הסטונדטים בברזיל ב-1982, התחושה של יחסים נורמליים הביאה לפרסום ידיעות בתקשורת, שכיום נראות כאילו לקוחות מעולם אחר.
"מכבי נתניה עשויה לקבל נסיעת פרס למצרים ואולי אף תשחק בקהיר", נכתב כאשר היהלומים דרסו את הליגה הלאומית בכדורגל (אז הליגה הבכירה) ב-1983. "מוטלה שפיגלר (אז מאמן הקבוצה) הציע למפקד הכוח המצרי בטאבה חילופי שחקנים בין מצרים לישראל".
באותה תקופה גם קיוו בארץ שמשלחת מצרית תגיע לכינוס הפועל ב-1983, דבר שלא יצא אל הפועל. הציפיות למפגש עם נבחרת מצרית בענף
פופולארי דוגמת כדורגל הלכו וגברו וב-1989 פורסם כי ג'יהאן סאדאת, אלמנתו של הנשיא המנוח, יזמה משחק כדורגל בין שתי המדינות, מה ששוב לא קרה.
מאז היחסים רק הלכו והדרדרו, למרות שבספטמבר 1996 ניצחה הנבחרת הצעירה של ישראל בטניס שולחן 1:2 את השכנה מדרום בדרכה לזכייה באליפות הים התיכון.
נקודת שפל בכדוריד
ביולי 1996 טען אמנם מאמן הכדוריד המצרי מוחמד עבד אל מועטי מחמודי בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי הוא מעוניין לאמן בישראל, אבל המפגש בין הנבחרות בענף באותה שנה דרדר את היחסים בין שתי המדינות לשפל המדרגה.
בנובמבר 1996, שלוש שנים אחרי חתימת הסכם אוסלו וחמישה חודשים אחרי שבנימין נתניהו נבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה, התקיים טורניר כדוריד בהארלם שבהולנד. השמועות טענו שהמצרים לא יופיעו, אבל מנהל המשלחת שלהם מחמוד חאלד הודיע: "ברור שנשחק, אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה".
המשחק אמנם התקיים, אבל הוא דמה יותר לזירת קרב מאשר להתמודדות ספורטיבית. "ישראל ניצחה את מצרים בכדוריד, שני שחקנים פונו לבית החולים",
דיווח "ידיעות אחרונות".
הכתב בועז ביסמוט דיווח כי המצרים שנוצחו 20:16 שיחקו באגרסיביות "שהזכירה זירת איגרוף". אחד מהם, אחמד אל עטר הזכור לרעה, ענד טבעת מתחת לפלסטר, בעזרתה פצע את אבי רש ודוב ישועה. אנשי הספסל המצרי אף השליכו למגרש כדור במהלך התקפה מתפרצת של ישראל במטרה לעצור אותה.
כאשר השופטים פסקו על זריקת 7 לזכות ישראל ירדו השחקנים המצרים בהפגנתיות מהמגרש, וחזרו רק לאחר מסע שכנוע מצד מאמנם הספרדי חאבייר גרסיה והמארגנים. המצרי אל ג'יוסי המשיך להתפרע ופצע בכוונה את מאיר פרוז'ן וארז פפו.
"בסיום נכנסו המצרים לחדר ההלבשה אבלים וחפויי ראש והישראלים צהלו כאילו זכו באליפות העולם", נכתב בדיווח. ראש המשלחת המצרית ניגש
לראש המשלחת הישראלית איציק פרנקל והודה: "לא היינו בסדר".
מנהל הנבחרת, דורון שמחי, הגיב: "אנשים נתנו את הנשמה, כשהמצרים ראו שהם מפסידים הם החלו לדפוק בילדים שלנו מכות. הם נכנסו ללחץ כי הובלנו עליהם. באנו נחושים והם הלכו כדי לכסח אותנו. הם ראו מלחמה מול העיניים, ג'יהאד. באו כדי להרביץ לנו". עידן מימון יצא מחדר ההלבשה עם דגל ישראל: "זה היה המשחק הכי גדול שלנו, חבל שהמצרים לא יודעים להפסיד".
המארגנים ההולנדים נותרו המומים בעקבות המחזה המביש על הפרקט. אוטו אבאס, חבר איגוד הכדוריד ההולנדי, הגיב: "זה היה נורא, כמו מלחמת
סיני. לא היה לזה כל קשר לספורט ואני מתבייש שזה קרה אצלנו. אם המצרים היו משחקים כדוריד הם היו מנצחים את ישראל, אבל במשחק הזה מה שהיה חשוב להם לא היה הכדור".
המאמן הספרדי של מצרים, חאבייר גרסיה, הודה: "איבדתי שליטה, השחקנים היו מאוד עצבניים". עוזרו המצרי אסן סגראני טען מנגד: "הישראלים לא התנהגו בצורה ספורטיבית, הם הלהיטו את האווירה".
התחושה שהמשחק לא יעבור בשקט התקבלה עוד בבית המלון. שחקנים מצרים גידפו את הישראלים וצעקו בערבית קללות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מאמן ישראל, שלי בר סלע, התייחס לסירובם של המצרים לעמוד בעת נגינת "התקווה": "רצו קללות במסדרונות, אבל לא רצינו לחמם את האווירה
וסתמנו את הפה. בבוקר המשחק נתקלנו בשוער המצרי והוא עשה לעברנו תנועת ירי עם אקדח. השחקנים שמעו אותו אומר 'להרוג את היהודים' בערבית".
הפיזיותראפיסט צלי רייכרד סיפר שספג בעיטה משחקני הספסל המצרי בעת שניגש לטפל בשחקן פצוע. סלע הוסיף: "שלשה מצרים התנפלו על עידן מימון, הוא השאיר להם את הכדור וברח. הם יצאו למתפרצת ובמקום לזרוק לשער כיוונו את הזריקה לפנים של השוער ליאוניד דורשנקו. הם היו פשוט מטורפים ואני המום. בחיים לא ראיתי דבר כזה". לאחר שהנבחרת חזרה לישראל נזקק דוב ישועה לניתוח באפו השבור.
סימן נוסף להידרדרות ביחסים ניתן במהלך האינתיפאדה השנייה. בנובמבר 2002 זכה הסייף תומר אור במדליית ארד בגביע העולם בדנמרק, כשבדרך זכה בניצחון טכני על מגדי טארק. המצרי התלונן על "כאבי גב" לפני הקרב מול הישראלי ונעלם מהתחרות.
לא רק ספורטאים ישראלים נתקלים בעוינות בעת מפגש עם מצרים, גם אנשי התקשורת. אפילו עיתונאים איראנים יוצרים קשרים עם הישראלים
בארועים בינלאומיים גדולים דוגמת מונדיאל, יורו ואולימפיאדות, כשלעומת זאת המצרים מנתקים מגע במקרה הטוב.
המצב הלך והדרדר לאחר נפילת שלטונו של חוסני מובארק וגם בג'ודו גילו המצרים התנהגות בלתי ספורטיבית. בפברואר 2012 הפסיד אריק זאבי לרמדן דרוויש ברבע הגמר בתחרות הגראנד פרי בלונדון. המצרי סירב ללחוץ את ידו.
מחזה דומה התרחש במאי 2011, כאשר זאבי ניצח בקרב בין השניים בגראנד סלאם במוסקבה. ומה עשתה העיתונות המצרית? היללה את הנציג שלה: "הוא גיבור לאומי, ישראל מדינה טרוריסטית". דרוויש גם ניצח את דור ורדי בגראנד פרי בדיסלדורף ב-2010.
בנובמבר 2011 נפסל המצרי אחמד עוואד בקרב מול גולן פולק במשקל עד 66 ק"ג בתחרות הגראנד פרי בהולנד וסירב ללחוץ את ידו. כעבור שלושה חודשים הוגרל עוואד להתמודד נגד טל פליקר בגביע העולם באוסטריה, אבל החליט להודיע שהוא פצוע ולא להתייצב לתחרות שהיתה חשובה עבורו לקראת המשחקים האולימפים בלונדון.
המקרה ההזוי
ביותר התרחש ביוני האחרון. המתאבקת אילנה קרטיש זכתה במדליית זהב בתחרות גראנד פרי באיטליה. בחצי הגמר היא ניצחה את המצרייה אנס מוסטפה, ששברה את שתי אצבעותיה ונשכה אותה בגבה.
"התנהגות כזאת מלוכלכת אני לא זוכרת בספורט", סיפרה קרטיש. "חובה בהיאבקות ללחוץ יד בתחילת קרב ובסוף קרב. אבל לא רק שהיא לא לחצה לי יד, היא גם שברה לי אצבעות ונשכה אותי עד דם". בעקבות המקרה ספגה מוסטפה עונש השעיה מההתאחדות הבינלאומית.
למרות זאת, לא הכל שלילי והיו גם ספורטאים מצרים שהתחרו בישראלים מבלי לעורר עניין מיוחד. באליפות העולם בסייף שנערכה בחודש שעבר בבודפשט התייצב המצרי טארק עיאד לקרב בו ניצח את מאור חטואל. ב-2010 ניצח המתאבק הישראלי יורי פוליאק את יריבו המצרי עומר אחמד עבדו בקרב עד 66 ק"ג באליפות העולם במוסקבה.
לפנייה לכתב/ת 
