רצח רבין: הציבור הדתי על ספסל הנאשמים?
ניר ברוידא: "רצח רבין לא בוצע על ידי יגאל עמיר בלבד, כי אם על ידי ציבור שלם של רבנים ומחנכים שהוציאו עצמם מהמשחק הדמוקרטי. אנחנו עוד מחכים שמישהו ייקח אחריות". הרב רפי פוירשטין: "שנים רבות נוכס הרצח המתועב של רבין ככלי בשירות המחלוקת האידיאולוגית והפוליטית בישראל. אין פלא איפה, הזיכרון והזעזוע הולכים ומתעמעמים"
גם ידיהם של הרבנים שפכו את הדם הזה/ ניר ברוידא
"אנחנו עדיין מחכים שיעמוד הציבור הזה על מנהיגיו, וירחץ את ידיו בדם העגלה הערופה אשר על מדרגות הכיכר. עד אז, לא נשכח ולא נסלח"
ב-4 לנובמבר 1995, במהלך טיול לילי של בנות לקבר רחל אמנו לרגל יום מותה, מבשרת המורה לתלמידות שיצחק רבין נרצח. התלמידות, בהובלת המורים, יוצאות בריקוד של שמחה. אין המדובר בהתלהבות רגעית של "עשבים שוטים", אלא בשמחה עמוקה של הפרחים היפים ביותר, "מלח הארץ", טובות בנותינו ו...רבנינו המובילים אותן. ההלכה הייתה שואלת כאן: "על מי נביא עגלה ערופה?"
עגלה ערופה היא פתרון הלכתי (בספר דברים) למצב שבו נמצאת גופה ולא יודעים מי הרוצח. במקרה כזה מודדים את המרחק לעיר הקרובה, זקניה לוקחים עגלה צעירה, מביאים אותה לנחל, שוחטים אותה - ותוך רחיצת ידיהם בדמה, הם מצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שפכו אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
אפשר להתווכח אם זו השיטה הטובה ביותר לפתור תעלומת רצח, אבל יש כאן מסר חשוב מבחינה ציבורית - לא עוברים לסדר היום! לזקני העיר יש אחריות על מה שקורה בשדותיהם, ועל ידי המעשה הסמלי הם לוקחים אחריות על המקרה.
רצח רבין (שמגיע בפתחו של חורבן מסוג אחר), לא בוצע על ידי יגאל עמיר בלבד. רבין נרצח על ידי ציבור שלם של רבנים, מנהיגי ציבור, מורים ומחנכים שהוציאו עצמם מהמשחק הדמוקרטי, והכשירו את הקרקע לתפיסה ששמה את ההלכה ואת הדת (באופן המוטעה שבו הם תופסים אותה) מעל לדמוקרטיה הישראלית ולערכיה, כפי שעוצבו על ידי אבותינו הציוניים וממשיכי דרכם בדמותו של רבין. אותן בנות שפרצו במחול ספונטני בקבר רחל, הביאו לידי ביטוי שמחה מתפרצת על ניצחון הצדק, כפי שחונכו להאמין.
רצח רבין: 18 שנים - ולא למדנו שום דבר/ הרב רפי פוירשטין
"כל מי שחש שהושיבו אותו על ספסל הנאשמים, נושם בוודאי לרווחה. וכל מי שבחר להאשים, נאנח מאכזבה"
כל מי שעוקב אחרי "העצרת בכיכר", ועקב אחריה גם השנה – רואה את ההתמסמסות האיטית של רצח רבין בתודעה הציבורית שלנו. ויש לכך סיבה טובה: שנים רבות נוכס הרצח המתועב של רבין ככלי רב עוצמה, בשירות המחלוקת האידיאולוגית והפוליטית בישראל. כל מי שחש שהושיבו אותו על ספסל הנאשמים, נושם בוודאי לרווחה. וכל מי שבחר להאשים, נאנח מאכזבה. דבר אחד ברור: שיעור חשוב ביותר, שיעור מדמם, חדל להיות מקור ללמידה והשראה בחברה הישראלית.
ולמה זה עדיין כל כך חשוב? ראשית, משום שגם אם סכנה כזאת איננה מוחשית כרגע, היא עלולה להיות כזאת בעתיד. איננו יכולים לדעת מהיכן יבוא הסיכון, ובאלו נסיבות - אך עלינו לחקוק את האירוע הזה כתמרור אזהרה למצבי קונפליקט ומתח עתידיים.
הסיבה השנייה אינה נעוצה בהכרח בחשש מפני אירוע דומה, חלילה. היא קשורה לחוסנה של החברה שלנו
בכלל, כשהיא משוסעת ומלאת מתחים על פני כמה צירים: חרדים, דתיים וחילונים; עולים וותיקים, פריפריות ומרכז. לא תמיד ביטויים של שסעים אלה מתורגם לאלימות פיזית. ישנה גם אלימות שלטונית. ישנה שנאת חינם, או סתם זלזול. ישנה אפליה שקטה בקבלה למקום עבודה, ויש פשוט סתם תחושת ניכור כלפי ה"אחר".
רצח רבין מהווה את שיאה של האלימות הנולדת משונות אידיאולוגית חריפה, או מוויכוח עמוק ולא פתור. אך תהיה זה טעות להתמקד רק בקצה החריג של התהליך, ברצח, חמור ומזעזע ככל שיהיה. הרצח מהווה שיא של תחושת תיעוב וסכנה שצד אחד מגלם בעיניי הצד "האחר", ולעיתים הסכנה אכן אמיתית.
לפנייה לכתב/ת 
