"יסמין הכחולה": וודי אלן עובר בקושי
בשנותיו היפות, וודי אלן סיפק לשחקנים הזדמנות לגלם תפקידים בלתי נשכחים. ב"יסמין הכחולה", זהו כישרונה של קייט בלנשט שמצליח להציל לרגעים את הסרט מהתסריט הלקוי שלו
"יסמין הכחולה" (במקור "Blue Jasmine") הוא אחד מסרטיו הטובים של וודי אלן ב-15 השנים האחרונות. זו אולי היתה מחמאה, לו הבמאי הוותיק היה עושה יותר משניים-שלושה סרטים סבירים במהלך תקופה זו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
מה טוב בסרט? הוא לא מתחנף לקהל באמצעות אוסף קלישאות של עיר תיירות אירופית ("ויקי כריסטינה ברצלונה", "לרומא באהבה"), הוא לא עסוק ב-Name-dropping פסבדו-אינטלקטואלי ("חצות בפריז"), הוא לא "הומאז'" מפוקפק לאחד משני הבמאים החביבים עליו - אינגמר ברגמן ופדריקו פליני ("סלבריטי"), הוא לא מחזור עצל של חומריו שלו ("נקודת מפגש"), הוא לא ניסיון בעייתי להשתמש בשחקן צעיר יותר כבובת פיתום של אלן (לארי דיוויד ב"מה שעובד"), או ניסיון כושל לשחזר עם שחקנית צעירה כמו סקרלט ג'והנסון ("סקופ") את הכימיה שהיתה לו עם דיאן קיטון או מיה פארו.
מה שהסרט מציע הוא דבר שאלן לא עשה, בוודאי לא באופן שלם או מוצלח, מאז "אישה אחרת" (1988) עם ג'ינה רולנדס ו"אליס" (1990) עם מיה פארו: ליצור סרט שהוא בעיקרו פורטרט פסיכולוגי של דמות נשית. אלן, שללא ספק ידע כיצד לכתוב ולביים נשים, הפך החל מאמצע שנות ה-90 - לאחר הסערה התקשורתית שליוותה את סוף מערכת יחסיו עם פארו - לבמאי ותסריטאי שכותב דמויות נשיות שטוחות במקרה הטוב, ונודפות שנאת נשים במקרה הרע ("לפרק את הארי").
אך גם בסרט הנוכחי אלן לא באמת התגבר על חולשות אלו. הגיבורות של "אישה אחרת" ו"אליס" היו לקויות, אך הן - והתהליך אותו הן עברו - עוצבו על ידיו עם הרבה אמפתיה. ג'אנט "ג'סמין" פרנסיס (קייט בלנשט), גיבורת הסרט הנוכחי, היא דמות לקויה הרבה יותר, ונדמה כי האמפתיה שהצופים יחושו כלפיה נובעת יותר מכישרונה הניכר שלהשחקנית המגלמת אותה מאשר מניואנסים פסיכולוגים המצויים בתסריט.
לו אלן היה במאי שסיפק לשחקנים הזדמנות לתפקידים מאתגרים שיחרטו בזיכרון, בשנים האחרונות נדמה שמידת ההצלחה של סרטיו היא פועל יוצא של יכולת השחקנים להתעלות על מגבלותיו שלו.
יד שנייה מחשמלית
ג'סמין היא ניו-יורקית, אשת החברה הגבוהה, שהיתה נשואה לאיש עסקים ומיליארדר בשם הל (אלק בולדווין) אשר רימה את לקוחותיו, נכלא, איבד את כל רכושו והתאבד. כעת היא מגיעה לבית של אחותה למחצה ג'ינג'ר (סאלי הוקינס) בסן פרנסיסקו כשהיא חסרת כל, במצב נפשי בעייתי ונטייה לדבר לעצמה או לאנשים שבאותה רגע מופיעים בזיכרונותיה. מחשבותיה (ועמן עלילת הסרט) נודדות שוב ושוב לעבר, ובדרך זו נחשף בפני הצופים התהליך שהוביל אותה לנקודת שפל זו.
וודי אלן מאוד אוהב לשחק במשחק ההכחשות. במשך שנים הוא עשה זאת בכל פעם שנשאל על הקשר בין פרטים ביוגרפיים והסרטים שבהם שיחק דמות נוירוטית של אינטלקטואל יהודי ניו-יורקי. במקרה של "יסמין הכחולה", שני קישורים מתבקשים: הנוכלות בקנה המידה האגדי של ברני מיידוף (הגיבורה כגרסה של רות מיידוף - האשה שבחרה לא לדעת), כמו גם הדמיון שיש בין גיבורת הסרט לבלנש דובואה, גיבורת המחזה של טנסי וויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה". את שתי ההשפעות אלן מכחיש.
בנוגע לגברת מיידוף עוד ניתן להאמין לו, אך קשה להתעלם מהדמיון לבלנש דובואה. גם לג'סמין יש סוג של אנינות מעושה וניסיון לטשטש, שלא לומר לבדות, עבר טוב וזוהר מכפי שהיה. שתי הדמויות מנהלות קשר ארעי עם המציאות, קשר שהולך ומתערער עם התפתחות העלילה. ובשני המקרים יש אלמנט של התחככות עם חיי מעמד הפועלים והתשוקות עליהן מסתכלת הגיבורה ביהירות הנובעת מחולשה. כמו במקרה של בלנש, גם כאן יתפתח קשר רומנטי חדש עם "גבר חלומות", דיפלומט עשיר בשם דווייט ווסטלייק (פיטר סארסגארד), אך הקשר יתבסס על הונאה והתכחשות מצד הגיבורה.
ההשוואה ל"חשמלית" מאפשרת להצביע על חולשותיו של התסריט. חשיפת העבר דרך זיכרונות הדמות מתפקדת בסרט באופן מלאכותי ומגושם. הזיכרונות שאמורים לנבוע מתודעה מבולבלת צצים באופן כרונולוגי, כהבניה מסודרת של הסיפור אותו אלן עצמו רוצה לספר. התבנית הסגנונית שלהם אינה נבדלת מזו של ההווה, כך שאפילו אין מתח בין ההונאה העצמית של הדמות למה שמוצג כ"זיכרון".
בעיה נוספת היא הכתיבה המאוד דלה של דמויות המשנה, וחמור מכך, העמדה של אלן כלפיהן. ג'סמין אולי בזה לחיי מעמד הפועלים של ג'ינגר, אך אלן הופך לקריקטורות אותה, את שני ילדיה, את בעלה לשעבר אוגי (אנדרו דייס קליי), את הארוס הלא מעודן שלה צ'ילי (בובי קנאלי) ואת אל (לואי סי.קיי), הגבר שאליו היא מזגזגת. מהמכלול עולה תחושה לא נעימה שאלן לא מכיר, לא רוצה להכיר את בני מעמד הפועלים נטולי ההשכלה והידע התרבותי, ובאופן כלל לא נסתר בז להם לא פחות מהדמות הראשית.
ההופעה המיוזעת, הלחוצה והלא יציבה שמעצבת בלנשט מאוד שונה מהפרסונה המלכותית והסמכותית שמאפיינת חלק ניכר מתפקידיה. היא לבטח תהיה מועמדת לאוסקר על הופעתה. רק חבל שכל מה שמסביב הוא כה לקוי.
