"קארי": רימייק עם דם על הידיים
ב-1976 בריאן דה פלמה הפך את "קארי" של סטיבן קינג למופת של אימה מדממת. עכשיו באה קימברלי פירס להרוס הכל עם חידוש מיותר ומקרטע
הנשיות מעולם לא נראתה היסטרית כמו בגרסה החדשה של "קארי" ("Carrie"), לפי ספרו של סטיבן קינג. הדבר אולי מתבקש מסרט ששתי הגיבורות שלו הן אמא פונדמנטליסטית מופרעת, ובתה שבזכות כוחותיה הטלקינטיים מותירה מאחוריה חורבן מוחלט. ואכן, "חורבן מוחלט" הוא גם הדרך לתאר את הסרט שביימה קימברלי פירס ("בנים אינם בוכים").
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
במקורו, "קארי" הוא טקס המעבר מנערות לנשיות הכי מדמם בהיסטוריה. למן האפיזודה בראשיתו, שבה חווה קארי ווייט בפומבי את הווסת הראשונה שלה ומעוררת את לעגן של בנות כיתתה, ועד התמונה הבלתי נשכחת של טקס סיום התיכון שבה, מגואלת בדם חזירים, קארי ההמומה והזועמת מכלה את בית הספר. בעבור כמה חוקרות קולנוע פמיניסטיות, קארי היא התגלמות הנשיות המפלצתית, והיא מייצגת את החרדה הגברית בשנות ה-70 מפני התעצמותה של התנועה הפמיניסטית (ספרו של קינג ראה אור ב-1974).
קשה לצפות ב"קארי" הנוכחי (קדמו לו גרסה טלוויזיונית מ-2002, והפקה בימתית כמיוזיקל כושל ב-1988) מבלי להיזכר בסרטו המצוין של בריאן דה פלמה מ-1976, ובהופעתה הייחודית בעוצמתה של סיסי ספייסק בתפקיד הראשי, זה של נערה דחויה בתיכון (כאן מגלמת אותה קלואי גרייס מורץ מ"קיק-אס"), שחיה עם אמה הדתית-פנאטית (ג'וליאן מור).
הסרט נפתח בסצנת לידה שנדמית לקוחה מהספרות הגותית, ובה האם צורחת מתפתלת במיטתה ספוגת הדם, עד שלהפתעתה - או כך לפחות זה נראה - היא יולדת. היא נוטלת זוג
מספריים ענקיות בכוונה להרוג את היילוד הזר לה, אך חוזרת בה ומאמצת אותו אל חיקה (חבל הטבור נעלם בנסיבות מסתוריות).
שנים אחר כך, אנו מוצאים את קארי בתיכון, כאשר היא מקבלת את הווסת הראשונה שלה במלתחה. היא מושפלת על ידי שאר התלמידות, ואחת מהן מצלמת בסמרטפון את תגובתה ההיסטרית ומעלה אותה לרשת. היחידה הנחלצת לעזרתה היא המורה להתעמלות (ג'ודי גריר), שאף מתעמתת עם הבנות המתנכלות לקארי, ומאיימת בתגובה למנוע מהן את ההשתתפות בחגיגות סיום התיכון.
שיאו של הסרט, כאמור, הוא בטקס עצמו אליו מגיעה קארי המאושרת כשהיא מלווה באחד התלמידים המקובלים בתיכון, טומי רוס (אנסל הלגורט). במקביל, מתכננת הצ'ילבה הראשית שלה, כריס (פורשה דבלדיי), את נקמתה הנוראה בה - השפלתה הפומבית של סינדרלה בעודה תלויה על זרועו של הנסיך הקסום מהאגדות.
המוטיב הבולט ב"קארי" הוא הדם - הדם הווסתי, דם החזירים ודם הנקמה. סרטו של דה פלמה חידד באמצעות הדימוי הזה את החרדה מפני הגוף הנשי והנשיות, וזיהויים עם ההפרשה והתועבה. גרסתה של פירס, מי שאמורה היתה לכאורה להעניק פרשנות פמיניסטית חדשה לסיפור, אינה יותר מאשר סרט בלהות על טבעי, וככזה גם לא מוצלח במיוחד.
הסרט מבקש אמנם להתייחס לאכזריות בני נוער לבני גילם (בעיקר באמצעות הרשת) והאלימות שנחוותה בשנים האחרונות בתיכונים האמריקניים, אך היבט זה נותר דידקטי ושטוח, בעיקר משום שפירס לא לגמרי החליטה מה קארי מודל 2013 מייצגת בעבורה.
ואכן, לא לגמרי ברור מה טעם היה לשוב ולספר את המעשייה הגותית המודרנית בנערה המנודה שמגלה את יכולותיה הטלקינטיות (מפתיע, אגב כך, עד כמה ספריית בית הספר שבו היא לומדת מצוידת בשלל ספרים בנושא זה). ניכר שפירס ביקשה להתמקד ביחסי האם-בת המעוותים; אך הופעתה של מור בדמות האם המפלצתית התופסת את נוכחות בתה בחייה כעונש משמיים על חטא קדמון, נעדרת כל עומק פסיכולוגי וגובלת למעשה בעלבון.
דמותה של קארי ווייט עצמה מעוצבת באופן לקוי. כאשר היא קוראת את ספרות העיון הענפה הנוגעת לכוחותיה, ואחר כך מתרגלת אותם בעצמה, היא מזכירה את בת דמותו הקודרת של ספיידרמן שלומד ש"עם כוח גדול באה אחריות גדולה". קלואי גרייס מורץ היא שחקנית מרשימה, אבל דבר בה אינו יכול להתחרות בפגיעות ובבעתה שהטילה דמותה המכוסה דם מכף רגל ועד ראש של סיסי ספייסק בסרט המקורי - דימוי שהפך מאז לאחד האיקונים של סרט האימה המודרני.
אך בעיקר כושלת פירס בכל מה שקשור לבימוי סצנת הנשף מהגיהנום. וכך, היעדרו המוחלט של מתח, סילוקה הטוטלי של ההזדהות עם תחושות ההתעלות וההשפלה של קארי, ועיצובה המקרטע של הנקמה באמצעות אפקטים שכמו נלקחו מסרט גיבורי-על סוג ז' - הופכים את שיאו המדמם של הסרט לרגע השפל שלו. בעצם, לא. רגע השפל, מבלי לחשוף, מגיע מיד אחר כך.
