"אקס פקטור": הנה בא הצונאמי

במקרה של צונאמי, התרחקו מן החוף. בסדר, הבנו, אבל לאן? שבוע (לפחות) של כתוביות מתרוצצות, פרומואים מנג'סים, שתי תוכניות דה-מייקינג-אוף לפני המייקינג עצמו והספירה לאחור וההמונים המריעים בפתח ההיכל: דבר לא חסר ממרכיבי הפולחן הזה שנועד להראות כי הו-הא-מה-קרה, גל האקס פקטור מתקרב למטרה.  

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"אמא מחליפה": קונצנזוס משפחתי ויבשושי

"האישה הטובה": מתחילה להזיע

המטרה, כרגיל, היא כוח הקנייה המוגבל שלכם. האמצעים הפעם מוצלחים מתמיד. מפלצת רייטינג ב-40 מדינות. תוכנית שבה אנשים נעשים מולטי-מגה-מליונרים בשל יכולתם להעליב אנשים אחרים בנוכחות מצלמות ומיליוני צופים. מיזם שמוציא מתוכו זמרים עם קולות ענקיים ונוכחות גדולה מן החיים, שמי יודע אם עדיין יהיו בסביבה בעוד חצי שנה. ובר רפאלי, שהיא – אם לא ידעתם – "הכוכבת הישראלית הגדולה בעולם". שנניף איזה דגל?

השופטים. פורטיס הוא הכוכב האמיתי(צילום: טל גבעוני)

אנחנו כבר מכירים ריאליטי מן הסוג המעביר זמרי מקלחת אל היכלות התהילה, ולכן הפעם קל יותר לזהות את הזיופים ופחות קל להישאר פעורי פה לנוכח הצטרפותנו המאוחרת לעולם האקס. תסלחו לי אם לא חשבתי שהיה מדהים ומהמם ומקסים, אם נצטט את בר רפאלי כשהיא מחבקת את דניאל עמית בן ה-16 שעבר לשלב הבא.

חשבתי שההפקה של התוכנית שעלתה לשידור אמש (שבת) ברשת היא מצוינת, כמתחייב בחוזה שנכרת בין בעלי המותג לבין הפרובינציאלים האלה שנזכרו להתחבר רק אחרי 40 מדינות. חשבתי עוד שרמי פורטיס הוא תוספת מרנינה לפאנלים המשונים הללו קרויים "שופטים", שלעתים קרובות מדי קשה לחבר את המשפטים שלהם למשהו קוהרנטי. כשפורטיס בכה בעת האודישן של דניאל עמית, כבר היה ברור שהוא הולך להיות הכוכב האמיתי של "אקס פקטור".

הוא ולא עברי לידר, שיש לו על פי הפתיח "מיליוני מעריצים", ועל כורחו אדם שואל את עצמו היכן הם מצויים בדיוק (ביקום המקביל שבו רפאלי היא כוכבת גדולה, מן הסתם). לידר רוצה להיות קאוול הבא, או המקומי, או משהו –אבל זה לא יקרה. אין בו רשעות אמיתית, טהורה וקשה כצור, ויש לו רק מה להפסיד בקרב מיליוני מעריציו אם אכן תתגלה רשעות כזו.

בר רפאלי. גומות אלוהיות, קול ילדותי

משה פרץ מביא מהבית את הפרסונה הנעימה כל כך, המאמית-לאומית-מרגשת של העממיקו מטבריה, והיא שהפכה אותו לחביב ההמונים ב"בית ספר למוסיקה", והיא שתלווה אותו הלאה ולא תשתנה בכלל, ובאופן לא לגמרי מפתיע הוא יהפוך לעוגן השפוי של הרביעיה. ויש שירי מימון, בתפקיד הגננת והאמא של הפאנל, זו שכל כך מבינה וכל כך מכילה את המועמדים ברעבונם לתהילה ובחוסר ניסיונם במחיריה. היא, שכבר עשתה זאת, וכזכור טרם זכתה במקום ראשון בתחרויות שבהן השתתפה, תציב את מאמציהם בתבניות הגיוניות ומקצועיות ושגורות עד זרא, שכן גם היא שייכת לזן הזמרות שמתחילות בקטן, ופותחות מבערים בפזמון ומצווחות אל תוך המיקרופון בעיני אורגזמות עצומות ברגעי השיא.

ואיך בר רפאלי בתור מנחה, תשאלו: מצודדת, כמובן. איש לא ייקח ממנה את חינה הכובש וגומותיה האלוהיות, והכל בסדר גמור עד שהיא פותחת את הפה ומדקלמת טקסטים בקול ילדותי לעילא ובהטעמה של מסכת בביצפר. מנחה היא לא, או עוד לא, וקצת לימודי דיקציה וקצת באסים בבלאנס וקצת שיעורים באימפרוביזציה ודאי ישפרו את המצב.

אז מה ראינו? יותר מדי קטינים. קטין בן 15 שמבצע מופע דראג של ויטני יוסטון, קטינה בת 17 שיודעת שהיא הכי טובה בעולם כי עד כה פמפמו לה את זה, והנה – הפתעה – מתברר שהיא מזייפת, וקטין בן 16 שהוא אוטיסט ויגרום לכל אדם עם לב לבכות, אבל כמו שהוא עצמו יודע, האקס פקטור שלו לא יוביל אותו לזכייה, רק ישבור לכם את הלב (בכי מדביק את הצופה לפרסומות. יש מחקרים)

"אקס פקטור". יותר מדי קטינים

אבל לא רק אצל הקטינים הפער בין מה שהם עושים על הבמה לבין מה שהם חושבים שהם עושים, הוא בעייתי. הנה חיליק כהן, שכולם מוזמנים לנחש את טיבו. זה המקום בו צריך להתקומם (שוב) נגד המיזמים שמלעיגים אנשים נטולי מודעות למה שמתפרש בציבור כנלעג, ומעצימים עוד את הבעיה או הלקות או ההפרעה במסגרת מפלצת רייטינג. גועל מוסרי הוא התשובה ההגונה של הצופה, קוד אתי לתוכניות ריאליטי הוא התשובה לבעיה.

ומה שמענו? אנגלית, חוץ מטיפת עברית אצל "כיפה לייב", 11 בחורים סרוגי כיפות ונעימי זמר ששרים א-קאפלה, רוקדים קצת ברייקדאנס, עושים שמייח ולא לוקחים את עצמם ברצינות. מתוקים, מרעננים, קוריוזיים במידה – לא הרכב שתצא ממנו קריירה. ועוד בעברית: דניאל עמית ב"הנסיך הקטן" וביצוע מדהים באמת של מור ממן ל"אלה" המיתולוגי של דפנה ארמוני – אבל שמענו פחות מ-30 שניות.

משה פרץ. חביב ההמונים

כי הרי "אקס פקטור", משמה ועד לאחרון מתחריה, רוצה שתאמינו שיש לה ניחוח של בינלאומיות, זוהר כוכבים אמיתי ויכולת לכבוש את העולם. לכן, גם מי שאינו יודע להגות אפילו מילה אחת באנגלית בהגייה סבירה, ראה לנכון לפתוח מבערים בשפתם של שייקספיר וכריסטינה אגילרה, וזה – לא בהכרח בסדר הנכון – פרובינציאלי עד זרא ומרתיח, מרגיז נורא ומגוחך. בהתחשב בעובדה שהזוכה (הגדול!) יקבל חוזה הקלטות (ענק!) עם לייבל בתי הקפה "ארומה" (האדיר!), כל המאמץ האינטנרציונלי הזה עמיד ובר קיימא כבועת סבון. רוז מהפיליפינים צודקת ומוצדקת כשהיא שרה באנגלית: עדן בן זקן מקרית שמונה, זו עם האוברול המנומר שההפקה הציגה כנציגה "אותנטית" של הפריפריה, פשוט לא יכולה לעשות זאת מבלי שיעירו לה שהיא לא יכולה לעשות זאת, ובכל זאת לא העירו לה.

אז מה יהיה? ימבה רייטינג, מליון וחצי ילדות שיעשו איקסים מהזרועות שלהן ויצרחו על פי הוראת במאי, התוודעות מעניינת לפורטיס (שהודה שהוא שם כי יש לו משכנתא) ובסוף אולי זמר אחד ראוי או זמרת עם מבערים גדולים משל כולם. תצפו? ברור. ישראלים כמו ישראלים, כשיש צונאמי לא מתרחקים. נשארים לצפות ומספרים לחבר'ה.