הנרקוד? סלסה באישור הרב

מופע אחד של טנגו הסיט את חייו של ניר אליהו ממסלולם. לפני כעשור סיים אליהו, צעיר דתי מירושלים, תפקיד כסמ"פ בפלוגת תצפיות של יחידת דובדבן. הוא יצא לחופשה בדרום-אמריקה, שבסופה התעתד להתחיל בקורס מפקדי פלוגות. "בבואנוס אייריס ראיתי מופע טנגו, ושם נפתח לי הפה ולא נסגר - זה היה מדהים בעיניי, והחלטתי שאת זה אני רוצה להכניס לחיים שלי", הוא מספר.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >> 

• גם לדתיות מגיע ליהנות
  

בשובו ארצה, החליט אליהו לוותר על הקריירה הצבאית שלו והחל ללמוד בבית הספר לריקודים סלוניים של אלי מזרחי. מזרחי זיהה את הכישרון והלהט של הבחור הדתי הצעיר, והציע לו להתמחות בתחום. במקביל, קיבל אליהו הצעה לעבוד במשרד הביטחון, אך להפתעת קרוביו, בחר באפשרות הראשונה. "גם היום, כשאני מספר במה אני עוסק, לרוב יש הרמת גבה – איך בחור דתי יכול להיות מורה לריקוד?"

"אני לא יודע אם רואה חשבון, שכל היום מתעסק בכסף, הוא יותר דתי ממני. עבורי, יש בריקוד פן דתי". ניר ומיטל אליהו(צילום: לאון סוקולצקי)

מאז הפך אליהו, ביחד עם אשתו, מיטל, לבעלי הסניף הירושלמי של רשת אלי מזרחי לריקודים סלוניים, ולאחד המורים היחידים בארץ שמצליחים להרקיד את בני המגזר - בפלג השמרני שלו. "יותר ויותר זוגות דתיים מגיעים אלינו, כי הם רוצים לבלות ביחד", הוא אומר. לדבריו, כ-40% מהזוגות הרוקדים בסטודיו הם דתיים, והמורים מתאימים עצמם לגדרי ההלכה.

כדי ליצור סביבה צנועה, המורים בסטודיו מקפידים על קוד לבוש: הגברים לובשים חליפות ועניבות והמורות נמנעות מללבוש גופיות. "ריקוד עשוי להיות מזוהה עם פריצות, ולנו חשוב שהסטודיו יהיה מכובד, ואולי זו הסיבה שגם דתיים מרגישים בו בנוח. בנוסף, בשל הלכות שמירת הטהרה, בשבועות בהם הזוגות לא יכולים לרקוד יחד, הם מגיעים בנפרד לשיעורים המיועדים לגברים או לנשים בלבד".

כל מה שמתחת לחזה לא קיים

אחד מהזוגות הדתיים הרוקדים בסטודיו הוא חגי ואשתו, המעדיפים שלא לחשוף את שמותיהם המלאים. הם נשואים 11 שנים ויש להם ארבעה ילדים, אך רק לאחרונה אזרו עוז והחליטו להתנסות בריקודי זוגות. לדברי חגי, התשוקה לרקוד הייתה שלו, ולא מיד הצליח לשכנע את רעייתו להצטרף.

"בשל הלכות שמירת הטהרה, בשבועות בהם הזוגות לא יכולים לרקוד יחד, הם מגיעים בנפרד לשיעורים המיועדים לגברים או לנשים בלבד"(צילום: לאון סוקולצקי)

"בתור בחור דתי מאוד הובכתי, אבל כיוון שאני בתחום המשחק כבר שנים, והגוף שלי הוא כלי עבורי – זה היה לי יותר קל מלאשתי", הוא מספר. "ריקודים סלוניים זה לא משהו תמים, זו התעסקות עם הגוף, ופשוט הודעתי לאשתי שאנחנו הולכים - כי אם לא איתה, אז עם מי אני ארקוד?"

חגי (39) התוודע לראשונה לעולם הריקוד במסגרת לימודי משחק בתיאטרון הדתי "אספקלריא". "למדתי ריקוד רק עם בחורים, וזה היה קצת מגוחך", הוא מספר "לחברה הדתית יש קטע לא פתור עם גוף. גם כשלמדתי משחק, המורים החילונים אמרו לנו שאנחנו כמו מגישי חדשות: כל מה שמתחת לחזה - לא קיים עבורנו".

חגי ואשתו אינם רוקדים עם זוגות אחרים, אלא רק זה עם זו. "יש בסטודיו מסיבות שבהן רוקדים הרבה זוגות יחד. לנו זה לא מתאים", אומר חגי. מכשול נוסף העומד בפני בני זוגות דתיים הרוקדים מדי שבוע הוא ימי הנידה. "יש לנו ימים שבהם אנחנו אסורים, וזה מאוד מביך להסביר את זה. אבל בגלל שהמורה דתי, הוא לא שואל שאלות מיותרות".

לדברי חגי, על אף המגבלות שמציבה הדת, הוא התעקש ללמוד דווקא ריקודים סלוניים בשל העבודה הנלווית אליהם. "בריקודים הסלוניים יש עניין של הקשבה ודיוק. העבודה בסטודיו היא בעצם על זוגיות. זו הזדמנות בחיי היום-יום להסתכל אחד לשני בעיניים".

הרב התלהב

גם ליאת ורועי, שחזרו יחד בתשובה ומגדירים את עצמם כחרדים, רוקדים בסטודיו של ניר אליהו. לדברי ליאת,

שניהם תמיד אהבו לרקוד, אך מאז התקרבו לדת ההזדמנויות פחתו.

כשחגגו עשר שנות נישואים, חיפשה ליאת דרך ייחודית לציין את המאורע. אל הסטודיו של ניר ומיטל הגיעו לאחר חיפושים ארוכים. "התקשרתי לכל מיני מקומות בירושלים וביררתי אם יש אפשרות להגיע לקורס אישי, כי אנחנו לא יכולים לרקוד עם עוד גברים ונשים. כשמיטל ענתה לי לטלפון - היא מיד הבינה מה אני מחפשת", מספרת ליאת.

מאז לומדים ליאת ורועי אצל מורה פרטית, כדי להימנע ממצב שבו ליאת תרקוד מול גבר שאינו בעלה. לדבריה, העובדה שהמורה עצמה נמנעה מלרקוד, והתלבשה בצניעות גרמה לשניים להרגיש בנוח. אמנם במסיבות שהתקיימו בסטודיו הם לא לקחו חלק, אך לדבריה האימונים בבית היו לא פחות מהנים. "כשהתאמנו, הילדים היו מסתכלים עלינו ואז אני הייתי תופסת ילד אחד ורועי ילד אחר, והיינו רוקדים ביחד כולם".

על אף ההנאה המרובה שחווים השניים ולמרות שהם הקפידו על כללי ההלכה, ליאת ורועי מעדיפה שלא להיחשף. לדבריה, בחברה החרדית ריקודים סלוניים הם לחלוטין מחוץ לתחום. עם זאת, היא מבהירה שאת אישור הרב הם קיבלו. "פעם הלכנו לשיעור של הרב שלנו אחרי שיעור ריקוד. כשסיפרתי לו מאיפה הגענו, הוא ממש התלהב".

ליאת מציינת כי עיקר ההנאה מהשיעורים היא עצם העובדה שהם מבלים יחד באופן פעיל. "הריקוד הוא כמו טיפול זוגי", היא אומרת. "למשל, צריך להבין שהגבר מוביל את הריקוד, ולקח לי זמן לשחרר ולתת לו להוביל. המורה עבדה על זה איתנו הרבה".

הגבר הוא המסגרת, האישה היא התמונה

אליהו מבין היטב על מה ליאת מדברת. "בניגוד לסגנונות ריקוד אחרים, כאן, אם אתה לא קשוב לפרטנר שלך - אז זה לא שווה כלום", הוא אומר. "כדי לרקוד יחד, בני הזוג צריכים ללמוד להקשיב או להוביל. אלו מושגים שפוגשים בכל יחסים בחיים – גם בין עובד למעביד".

"קצת איבדנו את הנשיות והגבריות", מוסיפה מיטל. "אם אני מסתכלת היום על נשים, הן מאוד עצמאיות ומובילות ויש להן דעה. בריקוד הגבר הוא המסגרת והאישה היא התמונה. אצלנו בסטודיו, האישה לומדת להיות אישה".

גם ניר ומיטל חבים את זוגיותם לריקוד. "הריקוד יצר ביננו את הקשר", אומרת מיטל.

"שנינו חיפשנו מישהו דתי, אבל פתוח לעולם הריקוד, ושיהיה מוכן לרקוד מעורב. לכן, החיבור היה כל כך נכונה" .

למיטל, שלמדה תואר ראשון במחול, יש ביקורת כלפי תפיסת הגוף במגזר שאליו היא שייכת. "החברה הדתית מאוד מרחיקה בנות מהגוף שלהן", היא אומרת. "ניר ואני שומרי מצוות, אבל המחשבה שמובילה אותנו בחיים שחייב להיות קשר בין גוף לנפש".

"החיבור לגוף והשליטה בו מחדש הם מתנה מאוד גדולה", מוסיף ניר. "רחבת הריקודים מדמה את החיים. הרבה מגיעים אלינו מגיע כשהם מבינים שיש להם בעיה למצוא בן או בת זוג. בדור שלנו הגבר במצב מאוד מורכב, הוא צריך להיות קשוח, אבל גם רגיש, ובנוסף האישה רוצה שיעמוד מולה מישהו שאפשר להישען עליו. דרך הטנגו, למשל, אני עוזר להמון גברים להתחבר לכריזמה שלהם, כי אי אפשר לרקוד טנגו ברכרוכיות".

לדברי ניר, עשר שנים לאחר שבחר להתמסר לריקוד, הוא אינו מתחרט. "היו הרבה אנשים שהרימו גבה על המסלול שבחרתי, אבל היום אני צוחק על כולם", אומר ניר. "יש לנו עסק משלנו, שבו אנחנו גם רוקדים וגם עוזרים לאנשים לעבור תהליכים פנימיים. אני לא יודע אם רואה חשבון, שכל היום מתעסק בכסף, הוא יותר דתי ממני. עבורי, יש בריקוד פן דתי, כי יש בו סובלנות והקשבה ויכולת לעזור לאחרים".