אוף סטינג, למה אתה לא מגניב?
האלבום החדש של סטינג, The Last Ship, מוכיח שוב שלבד הוא לא מעניין. כלומר, האיש עדיין יודע להלחין - אבל הכל נשמע כמו חליפה פלקטית, ולא חודר באמת. אולי זה המבטא האנגלי הכאילו אותנטי (פייק!) - ואולי הוא פשוט צריך את פוליס לצדו כדי להופיע במילון אוקספורד תחת הערך "מגניבות"
עוד תווי שי ב-ynet:
- לפיל קולינס לא היה סיכוי
- פול מקרטני מציג: גלולת נעורים במשקל נוצה
- אינדינגב: מה 'תה רוצה להיות כשתהיה גדול?
חשבתם שפול מקרטני מת, והוחלף בידי מתחזה פחות כישרון? אולי כדאי שתחשבו יותר בכיוון של סטינג. או, בשמו המקורי, גורדון סאמנר. כי היצירה שלו בשני העשורים האחרונים מוכיחה שוב ושוב ש.. אוף, אני מתנצל; זו קלישאה נוראית; אבל אני לא יכול להתאפק - ניטל ממנו כל העוקץ.
ואני יודע. האכזבה מגיבורי הנעורים הרועמים שלך, שעם השנים התברגנו, עברו לחליפות ולקמפיינים מתוקשרים למען הרעבים באפריקה היא פתטית מיסודה. כמעט כולנו מתרככים עם השנים; מתפשרים; מתקהים. בטח כשמדובר בכוכב מוזיקה ענקי, שכבר שנים לא סובל משום איום כלכלי, ואיבד מזמן קשר עם המגזר האיזוטרי, המכונה גם "אנשים רגילים".
ובכל זאת. ניל יאנג, אלביס קוסטלו, לו ריד זצ"ל, פול וולר. אנשים בני דורו של סטינג, ואפילו מבוגרים ממנו, שהצליחו לשמור על האש. הם לעולם לא יריחו כמו רוח נעורים, אבל הם גם לא מאבדים את עצמם, והופכים לקלישאה בחליפה מהודרת. יצרן כשרוני של מוזיקת מעליות ליאפים משועממים. כן, זה אתה גורדון. איך יכולת לעשות לי את זה, הא? מדוע אתה מתעקש לשבור לי את הלב - ולשעמם אותי עד מוות תוך כדי - בכל אלבום חדש שלך? הרי אתה היית "האחד".
פוליס אף פעם לא הייתה להקה "גדולה", בערכים של ביקורת מוזיקה. היו לה שירים פשוטים למדי - גם בטקסט, גם במלודיה, והתכוונות מסחרית בעליל. אבל היא מתחה עד למקסימום את גבולות ההנאה, שאפשר להפיק מגיטרה-בס-תופים. היא סיפקה לנו את הצרחות הכי מענגות שאפשר להוציא מהגרון, כששיר מגיע לפזמון. ובעיקר - היא הכירה לעולם מוזיקאי, שיכל לשמש - בעצם הווייתו - כהגדרה במילון אוקספורד למושג "מגניבות".
בתור נער מתבגר, סטינג היה עבורי הגביע הקדוש. יפה כחלום, בנוי כאל יווני, מוכשר כמו שד, אינטליגנטי, עם כריזמה בלתי נתפסת וקול הנשמע כאילו הוא בוקע מגרונו של יצור מיתולוגי - חציו יורק אש וחציו האחר משוח בדבש. השירים של פוליס, שאת מרביתם כתב סטינג בעצמו, נשארו עד היום טריים לגמרי, ואפילו הקליפים של חברי הלהקה מענגים כאילו "עד פופ" שודרה רק אתמול.
זה מסביר מדוע ההפיכה שלו מהדבר הכי מגניב שעלה אי פעם על במה (טוב, נו, לפחות בשנות ה-80), לאחד מהמוזיקאים הכי טרחנים והכי מרגיזים ביקום, כואבת לי כל כך. כי אם החלום שלך הופך לקריקטורה, מה זה אומר עליך? ועדיין, אני שומר לו מקום חם בלב. ומנסה - בכל פעם - לתת לו צ'אנס ולהתאהב מחדש. אבל סטינג פשוט כבר לא שם. הוא מוזיקאי אחר. אדם אחר. ואין לו שום קשר לאליל שקיפץ בחיוך רחב, תוך כדי שירת "דו דו דו, דה דה דה".
האלבום החדש, "The Last Ship", דווקא עשה קולות של שיבה למקורות. במובן הכי מילולי של הביטוי. סטינג כתב מיוזיקל לברודוויי, שבו הוא משחזר את התבגרותו בניוקאסל, על רקע התמוטטות תעשיית הספנות בעיר. המחזמר יעלה בשנה הבאה, אבל שיריו כבר אוגדו לאלבום. יחסי הציבור האינטנסיביים דיברו על "אלבום אישי ומהורהר", אבל עושה רושם שסטינג כבר לא מבטא רגשות, הוא רק מדגמן אותם.
זה מתחיל כבר מעטיפת האלבום: סאמנר מצולם שם ישוב על משהו דמוי רציף של נמל, במראה "אפור" ו"מחוספס", כשהוא לבוש בבגדים "אורבניים" וחמוש במבט "נוקב". זו לא עטיפת אלבום. זו פרסומת מחורבנת ל"בננה ריפאבליק". או סתם לריפאבליקס. קשה שלא לשים לב לנעליים הגבוהות והאפנתיות של סטינג, המוכתמות בדפנותיהן מה"לכלוך" שמאפיין את איזור הנמל. מסכנה הסטייליסטית, שבטח עמלה על הלכלוך הזה יום שלם.
למרבה הצער, האלבום עצמו נשמע בדיוק אותו דבר. סטינג מנסה פה להישמע מעט אחרת. השירה שלו יותר ישירה, צרודה, וגם זוכה להבלטה, בתוך המיקס. רוצה לומר - הוא שר "מהבטן". (המקש של המרכאות ייצא משימוש בתום כתיבת הטור הזה, והנה עוד נזק שסאמנר מעולל לי). אבל ההאזנה לשירים היא חווייה מתסכלת של טיזינג מתמשך.
שירים כמו And Yet או Practical Arrangement, נשמעים כאילו בכל רגע סטינג הישן עומד לפרוץ מתוך הבית המנומנם, ולתת לך בעיטה אדירה לביצים, כשהוא מעלה אוקטבה בפזמון, אבל זה לא קורה. האיש עדיין יודע להלחין, ולייצר מהלכים מלודיים נעימים לאוזן, אבל הכל נשמע חיצוני. פלקטי. לא חודר באמת. והגרוע מכל - סטינג מנסה לשיר פה במעין מבטא אנגלי "אותנטי". כמעט קוקני. משהו שמין הסתם אמור לחקות את הניב הניוקאסלי המקורי, שבו גדל. זה בקטנה. אני מניח שמרבית המאזינים לא ישימו לב. אבל הקטנה הזו זועקת למרחקים. פייק!!
בזמן ההאזנה לאלבום, חשבתי על פול וולר. יש הרבה דימיון בין השניים. הם החלו לפעול בתקופה מקבילה, כמנהיגי להקת ניו ווייב בת שלושה חברים, שהתבססה על גיטרה-בס-תופים. שניהם נתפסו כדבר הכי מגניב שצמח באיים הבריטיים. ואז פירקו את הלהקה, והחלו לבחון חליפות מהודרות ומוזיקת ג'אז. ג'אז! אלא שוולר, אחרי הפאזה הקצרה של הסטייל קאונסיל, המשיך הלאה - והתפתח לאמן עם עמוד שדרה אימתני ובלתי מתפשר, שהפך למקור השראה לדורות שלמים של מוזיקאים בריטיים. בעוד שסטינג... אני חושב שבכיתי מספיק.
ואז הבנתי. אני לא מתגעגע לסטינג, אני מתגעגע לפוליס. סטינג הסולן מעולם לא ריגש אותי באמת. כן כן, גם בשני אלבומי הסולו הראשונים והמהוללים שלו. חלומם של הצבים הכחולים היה הסיוט שלי. אלבום "יפה, מיוחד ומרגש" (המקש תיכף הולך), של אמן שעבר ניתוח לכריתת הליבידו. אבל, רגע אחד. גם בפוליס, סטינג היה הכוח היצירתי המרכזי. אלא שזה בדיוק העניין. אנחנו נוטים להמעיט בחשיבותה של הדינמיקה הנוצרת בתוך להקה. ובהשפעה האדירה שיש לחברי הלהקה האחרים על ה"טאלנט".
סטיוארט קופלנד ואנדי סאמרס היו מוזיקאים מוכשרים מאד, ולא פחות חשוב - אנשים עם אופי יותר שפיצי, וקצת פחות מתנחמד מסטינג. בייחוד קופלנד, שהיה הרוח החיה בימיה הראשונים של הלהקה, והתבלט באמירות מהסוג היותר מחוספס. הרי פוליס החלה - ביוזמתו - כלהקת פאנק בכלל. כנראה שסטינג היה זקוק לצמד הזה לצידו, כדי לשחרר את הצד הפראי שלו. צד שנעלם מאז כמעט לגמרי. וכנראה שגם לא יחזור לעולם.
