"אני נושם": מדכא, מפחיד וחובה לצפות בו
לניל פלאט היו חיים נהדרים עד שהתגלתה אצלו מחלת ה-ALS. במקום להניח לאימה ולייסורים להשתלט עליו, הוא בחר לחגוג את חייו ואת מותו ב"אני נושם", סרט תיעודי מטלטל שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים
יש מעט מאוד סרטים מדכאים, עצובים ומפחידים כמו הסרט הזה. יש מעט מאוד סרטים שנוגעים בנשגב בעדינות, כמעט בלי מאמץ, כמו "אני נושם" (ששודר אתמול, ד', בערוץ 8). מי שמתחיל לצפות בו ירצה להפסיק מיד, אבל לא יוכל: כוחה הגדול של יצירה נמדד ביכולת ללפות אותך בגרונך ולהכריח אותך להיות במקום שלא חשבת ולא רצית להיות בו - ומבחינה זו לבדה זו יצירה עצומה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"ישראל": טלוויזיה זה לא סטנד-אפ
"המופע של רד ודביר": מצאנו את הכוכב הבא
לניל פלאט היה כל מה שאנשים בני 34 רוצים: משפחה צעירה ומלבבת, רעיה תומכת ותינוק מתוק להפליא, בית חביב עם המון טבע סביבו, עבודה מצוינת בקריירת הארכיטקטורה שבחר לעצמו - ואז הרגל התחילה להישמט, כאילו לא יכול היה לשלוט בה יותר. האבחון לא איחר לבוא. NMD היא מחלה הידועה לנו יותר כ-ALS, או מחלת לו גריג, או "הדבר הזה שיש לסטיבן הוקינג".
את מהלך המחלה מכירים גולשי ווינט הוותיקים מסיפור חייו המופלאים ומותו של רונן פורת: בתחילה מתקשים קצת לנוע, אחר כך הולכים ומאבדים כל אפשרות להשתמש בשרירי הידיים והרגליים ושרירים אחרים, אם כי לא את התחושה. אחר כך קורה ששוכבים במיטה או מוטלים בכיסא גלגלים בלי יכולת לדבר ופתאום עולה עקצוץ או כאב, כי התחושה אינה אובדת, רק היכולת לעשות משהו בעניינה - וחוסר האונים הוא כה מושלם, עד כי נדמה שהשטן בכבודו ובעצמו הגה את הרעיון, וכל חולה יכול לתת לאיוב נוק-אאוט רציני באשר לכאב, סבל, השפלה ותהומות של יגון.
בסוף מתים, כמובן: בייסורים גדולים, אחרי שכבר אי אפשר לנשום לבד, בין שלוש לחמש שנים אחרי גילוי המחלה. סטיבן הוקינג הוא אנומליה שאיש לא מבין. אין תרופה, אין מספיק מחקר, וזה עלול להיות תורשתי. אביו של ניל פלאט מת מהמחלה לפניו.
ואז מופיע הנשגב. חוש ההומור המופלא והמפחיד של ניל פלאט, שבסצנת הפתיחה - בעודו מחובר למכשיר הנשמה - מבקש להתנתק מחברת הטלפונים שלו ומקבל הצעות של שלושה חודשים חינם משימור לקוחות, ואומר להם: אני עומד למות, ואז מקבל הצעה מפתה אחרת.
לא פשוט למות, לא פשוט לתכנן את ההלוויה של עצמך או לחשוב מה היית רוצה שהתינוק זהוב השיער של יזכור ממך ומדוע, מאוד לא פשוט להיות נכה מאה אחוז פלוס, מוקף במכשירים גולמניים שמחברים אותך לחיים ומרחיקים אותך עוד ועוד מהגדרת האנושי.
על כל אלה מתגברים ניל פלאט והמצלמה - רוב הצילומים נעשו על ידי החברים של ניל, כתוספת לתיעוד בבלוג שלו - בסוג של חן כובש שאי אפשר לעמוד בפניו. הוא לא מרבה להתלונן, הוא לא מראה לנו את הצדדים הסיעודיים הפחות נעימים של המצלמה, והוא לא מניח לרעייתו להישבר בפני הצופים. ולכן נוצר סביב התסריט שקר גדול ומוסכם על כולם, שיש להראות את החולה ואת המחלה על הצד היותר-אפשרי-לצפייה. לא הייתם שורדים עשר דקות עם החלק הסיעודי, וזה בסדר גמור לייפות את המציאות או להתעלם מחלקים ממנה בסרט דוקומנטרי שגם כך הוא אתגר צפייה מסובך.
יש לו חרטות על כך שלא עשה די הצורך לקידום המחקר במחלה שלו, והוא רוצה שנידבק בהן ונסייע. יש לו ידיעה ברורה שבבוא היום, אוסקר הקטנטן יראה את הסרט הזה ויתגאה באביו. לנו כצופים תהיה בסוף הסרט הבנה ברורה שהצליח במשימתו זו. ופחד, כן, פחד - כי הילדון, בן שנה בתחילת הצילומים ושנתיים בסופם, נושא את הגן הגורם למחלה. יש לו 50:50 אחוז סיכויים ללקות בה. מכירים אופציות אכזריות יותר?
הסאונד המלווה את הסרט הוא קולה המעצבן, הקצוב של מכונת ההנשמה. כשזו משתתקת, כשניל מת, אפשר לחוות לרגע תחושת רווחה. איומה, אבל אנושית. כשאוסקר נכנס לחדרו של האב המת ובכלל לא שם לב שהוא חסר שם, תראו לי צופה שנשאר עם עיניים יבשות.
ועם כל זה, ועם חוסר האפשרות המוחלט להירדם אחרי הסרט, נשארת בזכרון דמות שכולה אומץ וכולה ניצחון של הרוח. אולי זה מה שאנחנו רוצים לראות, ואולי זה מה שאנחנו צריכים כדי להמשיך בחיינו באין מפריע בעוד אחרים, חסרי מזל, מתים כמו זבובים.
אם ראיתם ואם תראו, אנא הקדישו עוד קצת זמן לחייו של רונן פורת. אנא קראו ספר נהדר שכתבה נסיה כספי, שמצאה כי באלם המוחלט שהמחלה כפתה עליה, היא יודעת לייצר עולמות קטנים ומרהיבים בכתב. ובעיקר - אם אתם במקרה נתקלים בחולה ALS, אל תשקפו לו את הפחד שלכם. כי כל חיוך שלו הוא ניצחון על האימה המצמיתה לא פחות מניוון השרירים. כמו רונן ונסיה, גם ניל פלאט מעורר כבוד שאין שני לו בדרך שבה הוא חוגג את חייו ומותו בסרט המטלטל הזה. אפשר להביע כבוד גם בצפייה, אם אתם רוצים.
