m.i.a החדש: אמיתי כמו פעם, קוּל כמו עכשיו
האלבום החדש של m.i.a הוא ג'ונגל סבוך של סאונד, סגנונות מוזיקליים ומקצבים משתנים שמפגינים עד כמה היא יוצרת מעודכנת - אבל גם מזכיר מאיפה היא באה ועל מה חשוב לה לשיר. שי להב נהנה
אני מודה, בצער מוחלט, שהיכולת שלי להתחבר לאמנים חדשים הולכת ופוחתת עם הגיל. אולי זה הלהט, שקצת אבד; אולי אלה התנאים האובייקטיביים, שהופכים כל האזנה למתחרה בשעת עבודה חיונית; ואולי זו התחושה, שכבר שמעתי הכל. כלומר, אין ספק שבעולם צומחים כל הזמן כשרונות ענק. ושאני מפסיד אותם על בסיס יומי. אבל הסיכוי להאזין למהפכה בעודה מתרחשת, כמו בימי הסינתי של ראשית האייטיז, ההיפ הופ של אמצע אותו עשור, או המוזיקה האלקטרונית של תחילת הניינטיז, הסיכוי הזה הוא קלוש. כי לא משנה אם תקראו לזה דאבסטפ, שוגייזינג, או אסף אבידן. הכל הוא בסופו של דבר רק וריאציה על אותם שירים; אותם סגנונות; אותה מוזיקה.
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
- אוף סטינג, למה אתה לא מגניב?
כאמור, זאת רק תחושה. ובהחלט ייתכן שבעוד שני עשורים מהיום, היא תתברר כהבל הבלים. אבל זו התחושה שאיתה אני מתהלך, כשבאוזניי תחובות אוזניות איכותיות המנגנות - פחות או יותר - את מיטב הלהיטים שלי מלפני עשור. מעט מאד אמנים חדרו לתוך הפלייליסט הזה בשנים האחרונות, ובאופן מוזר - החדירה המאסיבית ביותר התבצעה באמצעות m.i.a, שהדהימה אותי מהאקורד הראשון.
מוזר אמרתי, כי בתוך הבליל הבלתי אפשרי של סגנונות שהבחורה הזו מתיכה, קשה למצוא את אבות המזון שלי. רוצה לומר - דיסטורשן. מלודיה סוחפת. שירה חשופה, מהבטן. ואולי זה בדיוק העניין. אולי הרוקנ'רול, זה שגדלנו עליו, כבר מיצה את עצמו, ומעכשיו הוא רק זירה של חקיינים. טובים יותר או פחות. מה שמשאיר מקום לניסויים באיזורים שונים לגמרי. גם בשבילי.
את m.i.a היכרתי - וגם בזה אני רחוק מלהיות מקורי - דרך הלהיט Paper Planes. מה שהוליך אותי אל האלבום שבו נכלל השיר, kala. בהאזנה הראשונה נרשמה בעיטה בבטן. השנייה כבר הייתה פנס בעין. בשלישית, נפער לי חור קטן בלב. משהו בסינתזה המוזיקלית המרהיבה של הזמרת הזו (שמשלבת היפ הופ עם ראפ טאמילי, דאנסהול, אלקטרו, מוזיקה הודית וכל זה רק בשיר אחד), יחד עם הגישה הלוחמנית והפרובוקטיבית שלה, העיר אותי מיד.
בהתחלה זה נשמע פשוט "אחר". ואז אתה מגלה את העוצמות הרוחשות מתחת, כשהן מהלכות שלובות זרוע עם סטייל. ים של סטייל. ועל כל אלה בוזקים בנדיבות צורת הבעה מלבבת, הבנויה על משהו כמו שירי ילדים גסים במיוחד. מהאלבום הזה חזרתי אחורה, לאלבום הבכורה Arular (שמו המחתרתי של אביה, שהיה פעיל פוליטי במחתרת הטאמילית בסרי לאנקה), שרק העצים את הסקרנות שלי לגביה. סוף סוף גיליתי יוצר שהגיע מהעולם השלישי, על כל הסערות האישיות והקונפליקטים הנגזרים מביוגרפיה כזו, והצליח לנהל קריירה גאה, מקורית ורבת השפעה - לא רק כסיידקיק של אמן מערבי.
אבל מאז, משהו נסדק בסנסציה הזו של m.i.a. ההתבטאויות הפוליטיות החריפות שלה, על טרור, עולם שלישי, מעמד הפועלים והסיאוב הקפיטליסטי הלכו ונהיו פלקטיות. בייחוד על רקע העובדה שהיא התחתנה עם בנג'מין ברונפמן, נצר למשפחת ברונפמן העשירה, וחיה את ה-vida loca, תוך שהיא מנופפת באגרופה לאות הזדהות עם החלכאים והנדכאים.
באלבום השלישי שלה, maya, שיצא ב-2010 היא איבדה את החדווה ואת סגנון הרחוב שכל כך אפיינו אותה, לטובת מפגני ראווה של סאונד למאזינים אנינים ומעודכנים (מדי). גם האצבע המשולשת המפורסמת שלה, במהלך הופעת הסופרבול עם מדונה, החריפה את התחושה שהלך הפלא, ונותרה רק הפרובוקציה.
במקביל, גם בחיים האישיים שלה העניינים התחילו להתחרבש. m.i.a נפרדה מבעלה העשיר, והשניים מיהרו לנהל מאבק מלוכלך על אחזקת בנם המשותף. היחסים של הזמרת עם העיתונות הפכו לרצף מביך של תקריות והשמצות. ובאופן כללי, ההתבגרות המאוחרת לא באה לה טוב. מה שהופך את אלבומה החדש של m.i.a, matangi, לסוג של צומת דרכים חשוב - ובצומת הזה, היא פונה לכיוון הנכון.
הדבר הראשון שאפשר להגיד על Matangi הוא שמדובר באלבום מלא חדווה וחיוּת. m.i.a כבר לא נשמעת קולית, היא נשמעת אמיתית. וזה הבדל של יום, לילה ושני עולמות שלמים. גם הפעם, המאזין מוצא את עצמו בלב ג'ונגל סבוך של סאונד, סגנונות מוזיקליים מגוונים ומקצבים משתנים מרגע לרגע. אבל הוא גם נהנה על הדרך, כמו בימי m.i.a הראשונים. לא רק מתרשם מרמת המעודכנות שלה.
ויש כאן כמה רצועות ששוות זהב. Bad girls, הסינגל, שובה אותך מיד, בתרכובת טיפוסית של סרט הודי על אסיד. Bring the noise רועש, חייתי ומעלה חיוך בלתי נשלט לאורך שלוש דקות. ויש גם רגעים עדינים יותר, מפתיעים אפילו, כמו הקליפסו האלקטרוני של Lights, או הפתיח התמים של Come walk with me (שכמובן מתדרדר בהמשך למתקפת אלקטרו אכזרית).
כמו באלבומים השווים באמת, אתה מוצא את עצמך גם מופתע, גם מבולבל, וגם נהנה כמעט מכל רגע. בכל הנוגע לטקסטים, m.i.a לא זונחת גם באלבום הזה את התכנים המוכרים - כולל מגוון של תיאוריות קונספירציה, אבל הטון הכללי קליל יותר. ויש בו גם הרבה מאד מחוות לרוח התקופה, כולל אזכורי טוויטר ואינסטגרם.
בכלל, Matangi נשמע כולו טרי, מחובר ומעודכן. לעזאזל, הוא מצלצל 2013. חווייה יוצאת דופן עבור מאזין שעדיין חי את משבר האייטיז של ניל יאנג, או נפעם מהאנגלים החמודים האלה, עם הטריינינגים, שמגיעים ממנצ'סטר. ככה שיש לנו פה יצירה שמצד אחד לוכדת בצורה אולטרה-מדויקת את רוח התקופה, ומהעבר השני - לא נשמעת כמו שום דבר אחר שאתם מכירים. במילים אחרות, m.i.a חזרה.
