"לא תשקוט הארץ": ניתוח מבריק של מלחמה
הסדרה התיעודית על מלחמת יום הכיפורים "לא תשקוט הארץ", נעשתה בתחקיר מופתי, עבודת ארכיון יוצאת דופן, ושילבה מרואיינים מעניינים עם אמירה. רסיסי הרגעים בשחור לבן שהגיעו מהכספות של רוממה צריכים להילמד כך בבתי הספר. כמה חבל שבערוץ הראשון החביאו אותה
התוכניות הטובות ביותר שאתם לא רואים נחבאות בערוץ הראשון. הגו, יצרו והפיקו אותן בכספי האגרה שלכם, ועשו במלאכה אנשים מוכשרים להפליא ומתוסכלים עד מאוד. בדרך בין התסריט למסך הן עברו מיליון ועדות והתנגדויות ובחישות והתערבויות בלתי ענייניות להחריד, ולעתים נדרשו ליוצרים שנים אחדות של מאבק עד שראו, בעיניים כלות, את התוצאה הסופית.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"אני נושם": מדכא, מפחיד וחובה לצפות בו
"ישראל": טלוויזיה זה לא סטנד-אפ
"המופע של רד ודביר": מצאנו את הכוכב הבא
ואז נכנס לפעולה אותו מנגנון ייחודי לרשות השידור, חלק בלתי נפרד של הדי אן איי הדפוק שלה, שמחייב הרס עצמי: טובה וייחודית ככל שתהיה, התוכנית תשובץ בשעת שידור בלתי אפשרית לחלוטין. מעניינת ובלעדית ככל שתהיה, היא תשודר במועדים ובשעות ספורדיים לגמרי בלי הודעה מוקדמת לאחרוני הצופים הנאמנים.
זה בדיוק מה שקרה ליצירה הדוקומנטרית החשובה ביותר שנעשתה כאן מזה עשורים על מלחמות ישראל לדורותיהן. "ולא תשקוט הארץ", שנוצרה בשיתוף פעולה בין ערוץ 8 לערוץ הראשון, היתה אמורה להיות מה שכל ערוץ ממלכתי (בממלכות שיש בהן מלחמות, כמובן) גאה בו: סדרה תיעודית עם תחקיר מופתי, עבודת ארכיון יוצאת דופן, מרואיינים מעניינים ואמירה שהצופה יכול להפיק מתוכה אם ירצה, אבל אין כופים אותה עליו.
כשהפרשן הצבאי אמיר אורן חובר לעמית גורן שבהפקה ועל הכל מפקח איתי נבו לנדסברג, "מקצועיות", היא הרף התחתון של השאיפות: "ולא תשקוט הארץ", ששידורה הסתיים אמש (א'), היא דוגמה למקצועיות של פעם. עקב בצד אגודל נפרשים המהלכים הגיאופוליטיים הגדולים והזכרונות האישיים הזעירים בפני הצופה.
יש בה יש גילויים חדשים ושידורים ראשונים של הקלטות מתוך "הבור" בקולות מנהיגים מתים, ויש וידויים ראשונים של חיילים עייפים, שהזקינו והאפירו עם אימת המלחמה ההיא ועודם תוהים למה ומדוע נשלחו להילחם בה כך. ותיקי מוסד וגם ותיקה אחת, לוחמת "קיסריה" שנחשפת בהצללה עם סיפור מדהים על סיוע בזיהוי נעדרים במלחמה, ותיקי אמ"ן, אחות שכולה ששני אחיה נהרגו במלחמה, אנשים שעבורם ההלם והתדהמה הם מנת חלקם עד היום - כל אלה מגיעים אל המסך ומלווים בפרשנות-על, בניתוח מבריק של מנהל המלחמה הזאת, שלא היה דיין ולא גולדה אלא הנרי קיסינג'ר.
בקולו השבור, החרוך אנחנו שומעים (ומתקוממים) שבעצם ההחלטה של גולדה שלא ליזום מתקפת מנע בצהרי יום הכיפורים היתה החלטה נכונה, שבמגרש הגדול באמת בו שיחקו האמריקנים והרוסים לפני שקיסינג'ר יזם את הדטאנט בין המעצמות, לא היה שום סיכוי למאוויי הצדדים, ושלא יעזור כלום להיסטוריונים, בסופו של דבר אי אפשר לסכם מלחמות מבלי להבין את משחקי הכוח האישיים, תלויי-האגו, בין מנהיגי הארצות המתקוטטות.
כל זה מצוין, כל זה עשוי בתבנית האהובה על צרכני ערוץ ההיסטוריה שאוהבים לצפות בקרבות מוסברים ומפורטים ממעמקי הכורסה וגם לקבל הערכה מחודשת ויצירתית של המניעים ואחורי הקלעים. כל זה מלווה בעבודת ארכיון דקדקנית, עמלנית וקולחת כאחד - מאות רסיסי-רגעים בשחור לבן מגיעים מן הכספות של רוממה אל המסך, ויש ביניהם דברים מכמירי לב כמו
אילנית המזמרת לחיילים עייפים ופגרי טנקים וחיוכי מנהיגים והודעות דרמטיות בשחור לבן בכנסת והמון צילומים משדה הקרב, והכל שזור כל כך נכון בוויס-אובר ובעדויות, שצריך לומר - קחו את זה, וככה תלמדו בבתי הספר היסטוריה של המלחמה ההיא.
אבל זה לא מה שקרה ולא מה שיקרה לסדרה. הדי.אן.איי התחיל לעבוד ברגע שהיה ברור כי יש לשדר אותה בסמוך לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, ולפיכך הוחלט כי תשודר אחרי שהערוצים האחרים אמרו את דברם ולא רגע אחד קודם. אפשר וצריך להתקומם, וניסיתי כמיטב יכולתי לעשות זאת, אבל לאף אחד ברוממה לא אכפת. כדי שפנינה כזאת לא תיקבר בעצמה בארכיון, צריך לא פחות ממהפכה בערוץ הראשון. תהיה מהפכה?
