שברי לוחות: בין רוח הקודש - לרוחות הרפאים
350 בתי כנסת ב-70 שבועות, שהתפרסו על פני למעלה מ-20 שנה: זה יבול התיעוד הוולונטרי שערכו בני הזוג רבקה ובן ציון דורפמן, שיזמו תיעוד פרטי של זכר הקהילות המשגשגות באירופה של לפני השואה, דרך בתי הכנסת הנטושים. עכשיו הם החליטו לתרום את פירות מחקרם ל"יד ושם"
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
"זה התחיל בשנת 87", רבקה דורפמן מספרת. "יצאנו לחופשה בת שלושה שבועות באיטליה, וראינו בית כנסת שממש תפס לנו את הדמיון. הוא היה הראשון, ולאחריו חיפשנו בתי כנסת אחרים". ד"ר בן ציון דורפמן מספר כי לכל מקום שאליו הגיעו, חיפשו את האנשים שלהם שיער שיבה, ושאלו: איפה הסינגוגה. היכן בית הכנסת.
"נדמה לי שאספנו מידע על רוב אם לא כל בתי הכנסת שנותרו מתקופת מלחמת העולם השנייה", הוא קובע. "מה שנותר – חקרנו. בכל בית כנסת היינו בעלי תושייה. חיפשנו כל מני צורות של מבנים. בדרך כלל ידעו והסכימו להראות לנו את בית הכנסת המקומי, או לכוון אותנו אליו. לפעמים בית הכנסת היה נעול, והיה עלינו לחפש מי שייתן לנו את המפתחות. ביקרנו במשרדים של ראשי ערים שסייעו בהרבה מקומות. הודענו מראש שאנחנו בדרך, וכשהגענו התקבלנו לא פעם בכבוד רב".
הקירות מתקלפים, אין גג
מכתב שליווה אותם מהאוניברסיטה העברית, ובו הצהרה כי הזוג פועל לצרכי מחקר - פתח להם, לדבריהם, דלתות רבות. את דלתות בתי הכנסת הנטושים. מאחוריהם הסתתרו לרוב תקרות מתקלפות והזנחה שלא הצליחה לעמעם את ייחודו של המקום.
"צילמנו את בתי הכנסת. היו מבנים רבים שהשתנו. לא התרכזנו בבתי כנסת שבערי הבירה הגדולות, שכן אלה ידועים ומפורסמים. אנחנו רצינו לגלות את אלה שבעיירות. ולא פעם גילינו חורבות ללא גג".
לנגד עיניהם של הדורפמנים עמדה משימת תיעוד אמנותית וארכיטקטונית. "תיעדנו בית כנסת משנת 1859 במערב הונגריה, בשם קוסג. הוא בנוי בצורת עיגול. המבנה היה עזוב ופגוע מוונדליזם, אבל על הכיפה השתמרו ציורים נפלאים, ולאחר שצילמנו, פענחנו את הכתובות בעברית. ראינו אותו לראשונה בשנת 89, ומאז היינו שם עוד פעמיים, ובכל פעם ראינו התדרדרות נוספת במצבו. עכשיו מדברים על תוכניות אפשריות של שיקום".
הצליחו להפוך חורבה למוזיאון
מעורבותם הפעילה והדאגה שהפגינו הדורפמנים כלפי בתי הכנסת הנטושים – ובאופן וולונטרי לחלוטין, הביאה
לא פעם להוספת שלט המציין כי במקום זה עמד בית הכנסת. "בעיירה ריכנוב שבצ'כיה קבענו עם משרד ראש העיר שנגיע אחר הצהריים. הגענו באיחור של חצי שעה, ומצאנו את סגן ראש העיר עומד לפני בית העירייה מתחת למטרייה ומחכה לנו.
"הוא אמר לנו לנסוע כדי לאסוף את המתרגמת. יצאנו לבית הכנסת, ומצאנו שהוא משמש מחסן למוצרי אינסטלציה. לא הופתענו, כי השימושים לבתי כנסת היו שונים. הגענו חצי מאה אחרי השואה, אז היה זמן להפוך אותם למחסנים. רשמנו כל מה שמצאנו, וניסינו גם ללמוד מה היה שם קודם. סגן ראש העיר נכנס איתנו ונבהל. הוא אמר לנו במפורש שהוא מתנצל על מה שעשו במקום. זהו בית קדוש ליהודים. הוא הבטיח שינסה לראות מה אפשר לעשות.
"במשך השנים הוא שכנע את האחראים לתקן את בית הכנסת, וקיבלנו ממנו תמונות של התקדמות השיפוץ. במקום אחד הורידו את הטיח ומצאו חצי כתובת בעברית, והשלמנו את הכתובת והציור. כשחזרנו לעיירה כמה שנים אחר כך, מצאנו מקום מדהים. מבנה בית הכנת הפך למוזיאון יהודי אזורי, ומחוץ לבניין נוספה אנדרטה לנספים בשואה. בכל שנה ביום שחרור אושוויץ, באים ראש העיר וסגנו ומצלמים את הטקס לזכר יהודי האזור שנספו בשואה, ושולחים לנו צילומים".
בני הזוג דורפמן שעלו לישראל מארה"ב, עבדו בארץ במחקר והוראה. כיצד זוג שכיר שאינו עתיר ממון
מצליח לקיים מפעל חיים שכזה? – "שמרנו על עצמינו מבחינה כלכלית", הם מעידים. "השתדלנו להתארח אצל אנשים ולא בבתי מלון, מה שהוזיל את ההוצאות מבחינה משמעותית".
המסע הוליד ספר, "בתי כנסת ללא יהודים" – והרצאת שהשניים העבירו. עכשיו, כשהם כבר בשנות ה-90 לחייהם, החליטו רבקה ובן ציון שאין יותר מקום לאוסף מתחת למיטה בחדר השינה. "יש תמונות, וידאו, אודיו והרבה מסמכים על כל עיר ועיירה שחקרנו. יש לנו חדרים מלאים עם חומר. זה טוב שנשתחרר מכל זה", הם אומרים בחיוך. "התלבטנו במשך העשור האחרון איזה מוסד יקבל את האוסף. ההחלטה נפלה על 'יד ושם".
לפנייה לכתב/ת 
