"פנתר לבן": האגרוף העדתי יוצא מהבקבוק
הבמאי דני רייספלד משיג ניצחון בזירת הקולנוע הישראלי, אבל לא בנוקאאוט: עלילת "פנתר לבן" אמנם סכמטית, סצנות האגרוף לא סוחפות והדיון בקשיי הקליטה של מהגרים ונטייתם לבדלנות אינו מפותח, אבל הופעתם של זאב רווח והכשרון הצעיר יבגני אורלוב הופכת את הסרט לראוי לצפייה
שני נכסיו העיקריים של "פנתר לבן", סרט הביכורים שכתב וביים דני רייספלד, הם זאב רווח וייבגני אורלוב. האחד, מבכירי השחקנים בישראל שמתמודד בהצלחה עם דמות סטריאוטיפית של מאמן איגרוף קשיש שהוא גם שוטר רחמן, והשני - תגלית בעלת נוכחות שמצליחה להחזיק על כתפיה תפקיד דרמטי של נער מצוקה רוסי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"פנתר לבן" אינו יותר מאשר מלודרמה עממית בסיסית, שנראית כמו הכלאה של "רוקי" וסוחטי הדמעות הפופולאריים נוסח ג'ורג' עובדיה. יהיו מי שייקראו את המשפט הנ"ל כהרמה להנחתה, אבל יש מקום בקולנוע הישראלי גם לסרטים שמאמינים בקלישאות ובנוסחאות צפויות. השאלה הלגיטימית היא, האם זה עובד. ובמקרה של רייספלד התשובה היא כן. חלק מהזמן.
עלילת הסרט מתרחשת בטבריה, והרקע לה (כפי שמכריזה כתובית בתחילת הסרט) הוא ההגירה ההמונית לישראל בשנות ה-90 של יוצאי ברית המועצות לשעבר, ותחושות הזעם והתסכול של צעירים רבים מביניהם שהפכו לגלוחי ראש אנטישמים. האמת, הטיפול בנושא זה בסרט אינו קיים כמעט, וההתייחסות בו אל המהגרים נטולי התקווה, שמפנים את האלימות שלהם בעיקר כלפי יוצאי צפון אפריקה המקומיים, לוקה בשטחיות ובראייה סטריאוטיפית.
השוטר אוחנה
הגיבור הוא אלכס (אורלוב), אחיו הצעיר של מנהיגה של חבורת בריונים ניאו-נאצית בטבריה. כאשר הוא מסתבך בקטטה, אלכס נתקל בשוטר דוד אוחנה (רווח) המגלה בו עניין ומחליט לקחת אותו תחת חסותו. אוחנה האלמן הוא הבעלים והמאמן של מועדון איגרוף שכונתי, וחלומו הגדול הוא להוציא מטבריה את האלוף הבא של ישראל. ואמנם, הוא מזהה באלכס פוטנציאל למימוש החלום, כמו גם אותו עצמו לפני ארבעים שנה כאשר היה פנתר שחור הנלחם בדיכוי ובקיפוח.
בינתיים, נמשך אלכס ליסמין (מיטל גל), בתו היחידה של אוחנה, וזאת למורת רוחם של האב מחד ושל אחיו האלים של אלכס מאידך, הרואה בקשר ביניהם בגידה ב"מנטליות הגטו" הרוסית, ובשטנה העדתית הנלווית אליה.
"פנתר לבן" הוא יצירה דידקטית שאינה מתיימרת ליותר מכך. הוא מבקש לעסוק ב"בעיה" - האפליה המתמשכת כלפי מהגרים בחברה הישראלית - ועושה זאת באופן סכמטי, תוך הישענות על אלמנטים עדתיים השאובים מסרטי הבורקס של שנות ה-70. קשה, לכן, לטעון כלפיו על היעדר מורכבות או תחכום עלילתיים, או על עיצוב סטריאוטיפי של דמויות ומצבים.
קל גם ללעוג לסמליות הנאיבית של זירת האיגרוף, שאליה מתעל אלכס את תחושות הזעם והמצוקה הצבורות בו. אגב כך, חבל שרייספלד לא נדרש לשימוש אפקטיבי יותר בתחרויות האיגרוף לנוער שמעטרות את סרטו, והתוצאה היא ששום מתח דרמטי לא נלווה אליהן. "פנתר לבן" אמנם אינו סרט איגרוף בהגדרתו, ועדיין - אף לא סצינה אחת מאלה המתרחשות בזירה מצליחה לסחוף באמת, וכתוצאה הן נדמות בעיקר מיותרות.
רייספלד המשמש כמורה לקולנוע בגליל העליון כבר נדרש לנושאים הטעונים העולים מסרטו בעבודה קודמת שלו, "שורשי הזעם" (2003) - דרמה שהביאה את סיפורו של מתאגרף רוסי בנצרת, שהמצוקה אותה חווה בילדותו הפכה אותו לצעיר גזען ואלים. דרמה אחרת שלו, "הפנתרים הלבנים", עסקה בתופעת הניאו-נאציות בקרב צעירים רוסים בפריפריה. אגב כך, הופעתו של הראפר וולקן בתפקיד אחיו הבכור של אלכס ומנהיג כנופיית גלוחי הראש, מעניקה לסרט מידה לא מבוטלת של עוצמה ואותנטיות.
ואולם, קווי המתאר הגסים בהם משרטט "פנתר לבן" את הקונפליקטים והדילמות שבמרכזו, כמו גם את הרקע המשפחתי של הגיבור (שכולל אם שבריאותה רופפת, ואב שנהרג במהלך שירותו הצבאי ונקבר מחוץ לגדר) - הופכים את הסרט ליצירה ההולמת ימי עיון חברתיים לנוער, שכן כמלודרמה פופולארית "פנתר לבן" פשוט אינו מרגש וסוחף דיו.
במהלך הצפייה בו קשה שלא להיזכר בסרטו של רנן שור, "הבודדים", שאף הוא עסק בהתנפצות "חלום הישראליות" של מהגרים רוסים צעירים. אלא ש"פנתר לבן" חסר את העוצמה הרגשית והדרמטית שנכחה בסרט ההוא, והתוצאה אינה מעוררת הזדהות של ממש.
אך אם לחזור לפסקה הפותחת, זוהי האינטראקציה שבין רווח הוותיק ואורלוב הטירון (והמבטיח) שכובשת את המסך, ומעניקה לסרט רגעי חסד לא מעטים השמורים למפגש בין צמד שחקנים נפלאים. היינו שמחים לראות את רווח יותר על הבד, ובמקביל לקוות שהופעתו של אורלוב כאן לא תהיה תרומתו היחידה לקולנוע הישראלי.
