המירוץ לפסלון: קר בחוץ, אוסקר בפנים
סנדרה בולוק מנסה לשרוד בחלל, טום הנקס ורוברט רדפורד עושים את זה בלב ים, ליאונרדו דיקפריו בבורסה - וכולם רוצים לסיים את הקרב הזה עם פסלון זהוב בידיים. מ"12 שנים של עבדות", דרך "כוח משיכה" ועד "יסמין הכחולה" - מצעד המתמודדים הבולטים של עונת האוסקר
והימים הם ימי סוף שנת 2013. בעוד אנו בישראל ממשיכים ליהנות לנו משמש חייכנית ומזג אוויר נעים (לפעמים), בארצות הברית שכחו מזמן מהקיץ. החורף הגיע. גשם, קר ופתיתי שלג הפכו לדבר שבשגרה, ומבהירים שאין להם לאמריקנים מה לחפש בחוץ. כל מה שנותר הוא להתכרבל בתוך עצמם בבתים, לצפות בטלוויזיה ולהתכונן לכריסמס. או לחילופין, אפשר גם לצאת לבית הקולנוע הממוזג, לצפות בסרט ולכוון קדימה לטקס אוסקר. המירוץ לקראתו דווקא מתחמם.
אז אמנם אנחנו סוגרים שבוע ראשון של דצמבר, והטקס המפואר של האקדמיה האמריקנית לקולנוע יתקיים באיחור אי שם ב-2 במרס 2014, אבל הסרטים שרואים עצמם כמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר מתחילים לצוץ. חלקם כבר יצאו לאקרנים, רובם יושקו בשבועות הקרובים לקראת ההכרזה הרשמית על המועמדים ב-16 בינואר (ככל הנראה השנה יהיו עשרה כאלה בקטגוריה המרכזית - אפשר פחות, אסור יותר).
לא, רוב רובם אינם שוברי קופות קיציים, אלא סרטים המתיימרים להיות איכותיים, שצפייה בחלקם עשויה לעיתים להיות קודרת אף יותר ממזג האוויר שבחוץ. ועם זאת, יש ביניהם שעשויים להעלות חיוך או השתאות. קצת פחות משלושה חודשים לפני הטקס בלוס אנג'לס, זוהי הזדמנות להתעדכן במתחרים העיקריים על הפסלון המוזהב - פיצוי ראוי גם לאלה שלא ממש עושים כסף בקופות.
"12 שנים של עבדות"
מי שמסתמן כפייבוריט הגדול במירוץ הוא "12 שנים של עבדות" של סטיב מקווין, המבוסס על אוטוביוגרפיה של סולומון נורת'ופ מ-1853. במרכז הסרט אזרח אמריקני שחור ובאופן מפתיע חופשי. הוא איש משפחה למופת ומנגן על כינור למחייתו במדינת ניו יורק, אלא ששותפיו הבוגדניים חוטפים אותו ומוכרים אותו לבעל מטעים אי שם בניו אורלינס שבדרום. מכאן ואילך סולומון הופך לסחורה אנושית. הלב שלו (ושל הצופים) נשבר, אך לנבלים הלבנים אין עניין בלבו, הם זקוקים לידיו ורגליו.
הטריילר של "12 שנים של עבדות"
מקווין הבריטי, שרק לפני שנתיים זעם על האמריקנים שמנעו ממנו, ובעיקר ממייקל פאסבנדר, הזדמנות להתמודד על האוסקר עם "בושה", עשוי לקבל פיצוי השנה (וכך גם פאסבנדר כבעל מטעים מרושע). הוליווד אוהבת סרטים תקופתיים, במיוחד כשאלה נעשים על ידי בריטים. ברוח ממשל אובמה גם צפים יותר ויותר סרטים הנוגעים למעמד האפרו-אמריקנים במדינה. מקווין וכוכבו הזורח צ'יוויטל אג'יופור הם אפרו-אנגלים, אבל הצבע אותו הצבע, והדמעות שקופות בעיני כולם.
"קפטן פיליפס"
יחסי אמריקה-אפריקה בזווית קצת יותר עכשווית, ופחות פוליטיקלי קורקט, באים לידי ביטוי במותחן "קפטן פיליפס" של פול גרינגראס - וכן, גם הוא בריטי. במקרה הזה, שמבוסס גם הוא על סיפור אמיתי (עדכני יותר, מ-2009), החטוף הוא אמריקני וואספ.
גיבורנו הוא ריצ'רד פיליפס (בגילומו של טום הנקס, שמחזיר לעצמו את הכבוד האבוד כשחקן), רב חובל של ספינת תובלה שנלכדת על ידי פיראטים סומאלים. לאחר שהוא וצוותו מערימים עליהם, הוא נלקח כבן ערובה. המתח סוער וגבה גלי, והאקשן ריאליסטי ומהוקצע, אך יש פה גם אמירה על הפערים בין המערב לעולם השלישי, אשר צפים במפגש האינטימי בין פיליפס לחוטפו. אבל אם קתרין ביגלו נכשלה עם בן לאדן שלה באוסקר אשתקד, קשה לראות את הקפטן מנווט לשם.
"להציל את מר בנקס"
הנקס ממשיך בתנופה ב"להציל את מר בנקס" של ג'ון לי הנקוק, המגולל את יחסי החיבה-שנאה בין וולט דיסני (הנקס) לפי.אל. טראוורס, המחברת האוסטרלית של "מרי פופינס" (אמה תומפסון). הדרמה התקופתית מלווה את השניים בדיונים על עיבוד ספר הילדים למסך, שנוצר בהשראת אבי הסופרת (הלא הוא מר בנקס). גם פה יש התנגשות של תרבויות (אמריקניות ואנגלו-סקסיות) מתובלת בחילופי עקיצות שנונות, המון מחוות קולנועניות (מה שעשוי לעבוד, כמו שראינו במקרה של "הארטיסט"), ולא מעט התחנפויות לאב המייסד של הסטודיו החזק ביותר בהוליווד כיום.
הטריילר של "להציל את מר בנקס"
"מועדון הלקוחות של דאלאס"
הטרנד התקופתי ממשיך גם במקרה של הסרט בעל השם המוזר "מועדון הלקוחות של דאלאס" שמספר את סיפורו המוזר אף יותר של רון וודרוף - ברנש טקסני מחוספס, הומופוב ונשא HIV, שיוצא למלחמת חורמה בנגיף הקטלני ובביורוקרטיה סביבו. לאחרונה הפכו הברחות הסמים ממכסיקו לחומר אותו מזריקה הוליווד להמונים בדמות סרטי אקשן. במקרה הזה, הבמאי ז'אן מארק ואלה הקנדי מחזיר אותנו לאייטיז ולהברחת כימיקלים שונים בתכלית מדרום: תרופות נסיוניות נגד איידס.
הטריילר של "מועדון הלקוחות של דאלאס"
העלילה המסקרנת בצד, מי שנושא את הסרט הזה על גבו השברירי הוא מת'יו מקונוהיי, המוכר לנו כחתיך שרירי וחייכני בדרך כלל, אשר השיל כ-18 ק"ג ממשקלו כדי להיכנס למכנסי הג'ינס הצרים של וודרוף על המסך. נוסחת ההרזיה שלו היא נוסחה מוצלחת לזכייה באוסקר השחקן הטוב, וגם סיכויי ג'ארד לטו המגלם את הלקוח הדואג לשחקן המשנה לא רעים - הוא השיל "רק" 13 ק"ג ממשקלו על הסט שהפך לקבוצת שומרי משקל לשחקנים, שהיא גם מועדון הסרט הטוב למבקרים.
"חלום אמריקני"
כריסטיאן בייל יודע דבר אחד או שניים על דיאטת כסאח. ב-2004 הוא הופיע כדמות עור ועצמות במותחן "המכונאי", וב-2010 נאלץ להשיל קילוגרמים רבים כדי לגלם מתאגרף שהוא גם נרקומן ב"פייטר" של דיוויד או. ראסל (מה שהביא לו אוסקר כשחקן משנה). ב"חלום אמריקני" הוא חוזר לעבוד עם ראסל, אלא שהפעם הוא לא נדרש להרזות (למעשה, הוא אפילו נדרש לגדל קצת כרס), אלא לעבור סטיילינג שיתאים אותו לרוח סוף שנות השבעים, אז מתרחשת עלילת המותחן הקומי - גם היא מבוססת על סיפור אמיתי.
בייל מגלם נוכל מדופלם בשם אירווינג רוזנפלד, שמגוייס ביחד עם אשתו (איימי אדמס, איתה כיכב ב"פייטר") על ידי ה-FBI במבצע עוקץ - שכונה Abscam - נגד בכירים מושחתים בפוליטיקה האמריקנית. בדרמה קומית זו התכנסו האולסטארים של ראסל, ובהם כוכבי "אופטימיות היא שם המשחק", ברדלי קופר (בתפקיד סוכן ה-FBI), רוברט דה-נירו וג'ניפר לורנס עם אוסקר ביד ופחות בגדים בשאר הגוף. מארק וולברג ("שלושה מלכים", "פייטר") אמנם נעדר מהכינוס, אבל ג'רמי רנר ולואי סי.קיי הם תחליף ראוי. עם קאסט נוצץ כזה, ובמאי שמקבל כרטיס פתוח לאוסקר, אפשר לבנות גם על סרט זה.
"הזאב מוול סטריט"
מה שראסל לומד בשנים האחרונות, מרטין סקורסזה כבר מזמן שכח. כך או כך, גם הוא מציע לנו סיפור עוקץ שהיה באמת וסוגנן לעילה ולעילה בדרך למסך הגדול. גיבור "הזאב מוול סטריט" הוא הברוקר ג'ורדן בלפורט (איש שהיה באמת ואף כתב על זה ספר), שהתפתה לכסף הגדול של הבורסה והטינופת שדבקה בו. המנגנון שהקים כדי לתמרן את המערכת לצרכיו ולצורכי לקוחותיו הביאו אותו לכלא בסוף שנות התשעים (בלפורט ריצה כמעט שנתיים מאחורי סורג ובריח).
הטריילר של "הזאב של וול סטריט"
ליאונרדו דיקפריו, שגילם באחרונה מיליונר צעיר ונהנתן ב"גטסבי הגדול", חוזר לעולם העושר והאושר המדומים של ניו יורק הכלכלית והמקולקלת. סקורסזה משרטט דיוקן של גבר נטול זהות בחברה נוצצת מבחוץ ורקובה מבפנים. לאורך שלוש שעות (!!) צצים כוכבים כמו מקונוהיי, ז'אן דוז'ארדן, ג'ונה היל והבמאים רוב ריינר וספייק ג'ונז בתפקידי אורח, וגם נשים חשופות גוף בסצנות סקס בוטות והמון המון סמים - זה פוליטי, זה חזק, זה אמיתי, ואולי קצת יותר מדי בשביל הוליווד.
"בתוך לואין דיוויס"
נישאר בניו יורק, אבל נחזור כמה עשורים אחורה אל שנות השישים - ונמצא דמות נאיבית ושברירית הרבה יותר ב"בתוך לואין דיוויס" של האחים כהן. אית'ן וג'ואל החליטו לגוון, להשאיר את האלימות האופיינית להם מאחור ולספר את סיפורו של זמר פולק צעיר בשבוע חורפי אחד במטרופולין נטול הרחמים.
הטריילר של "בתוך לואין דיוויס"
מול ג'ון גודמן, שנמצא פה באופן טבעי (כמו בכל סרט של האחים), מככב לו אוסקר אייזק ("סאקר פאנץ'", "דרייב") עם הגיטרה בתפקיד שיפרוץ את דרכו בהוליווד, ויחלץ אותו מדמות הנבל שמיוחסת לו בדרך כלל. גם קארי מאליגן, ג'סטין טימברלייק, גארט הדלונד ופ. מורי אברהם מופיעים בסיפור שנע בין רוח התקופה, לבין המוזיקה שלה - זהו בדיוק התמהיל שיכול לדחוף את הסרט מזכייה בפרס גות'האם לסרטי האינדי לבמה המרכזית של הוליווד.
"יסמין הכחולה"
כמו האחים כהן, גם וודי אלן הוא חבר של קבע במועדון האוסקר - אלא שבניגוד אליהם, הוא נוהג להחרים אותו. סיבותיו עמו. כך או כך, סרטו החדש "יסמין הכחולה" צפוי להשתלב בין המועמדים ומי שלבטח תתארח בטקס היא קייט בלנשט, הפייבוריטית הברורה לפרס השחקנית הראשית. בדרמה המרירה הזאת היא מגלמת אישה בגיל העמידה שאיבדה את כל הונה בעקבות גירושיה (מאלק בולדווין), ומחפשת מקלט אצל אחותה המרוחקת (סאלי הוקינס), מה שמערער את חיי שתיהן. הפעם וודי אלן נשאר בגבולות ארצות הברית, אך נודד מערבה אל סן פרנסיסקו. קרוב יותר להוליווד - אבל רק בסרט.
אוגוסט: מחוז אוסייג'
מול ההופעה המשכנעת של בלנשט האחת והיחידה, הבמאי ג'ון וולס מציג ב"אוגוסט: מחוז אוסייג'" את שלוש הגרציות - או שמא יש לכנותן שלוש הג'וליות שלו: ג'וליה רוברטס, ג'ולייט לואיס וג'וליאן ניקולסון. שלושתן מגלמות את בנות משפחת ווסטון, המתכנסות בבית אמן המרירה (בגילומה של מריל סטריפ) באוקלהומה ביחד עם בני זוגן (בנדיקט קאמברבאץ', דרמוט מלרוני ויואן מקגרגור) לאחר מות אביהן (סם שפארד).
הטריילר של "אוגוסט: מחוז אוסייג'"
מפגשים משפחתיים טעונים מציפים מעל לפני השטח רגשות מודחקים, כעסים ואשמות, וכך גם במחזה המוערך הגדוש בהומור אפל של טרייסי לטס, אותו עיבד וולס לקולנוע - בזכות הקאסט שלו, וגם בזכות המפיקים בוב והארווי ווינסטין וגם ג'ורג' קלוני (שזכה בפסלון כמפיק על "ארגו").
"כוח משיכה"
קלוני מופיע על המסך גם ב"כוח משיכה", המתרחש הרחק הרחק מניו יורק, סן פרנסיסקו אוקלהומה - אי שם למעלה בחלל. במובנים רבים סרטו של אלפונסו קוארון הוא הסרט המדובר של השנה (ואחד הרווחיים שבהם), ולמרות שאין מדובר בחומרים אופייניים לאוסקר - הוא אמור להיות מתחרה כבד משקל במירוץ לפסלון הזהב. גם אם קוארון לא יזכה בזה של הסרט הטוב ביותר, סיכוייו גדולים מאוד בקטגוריית הבמאי, שבשנים האחרונות עושה חסד עם יוצרי סרטים עתירי אפקטים כמו אנג לי ב"חיי פיי" בשנה שעברה ומרטין סקורסזה ב"הוגו" בשנה שלפני כן.
אז נכון ש"כוח משיכה" הוא סרט אסונות שעלילתו פשוטה, וחזונו הוויזואלי מרהיב. הדברת הנלוות מצידה של סנדרה בולוק בשיחותיה עם קלוני, ובעיקר עם עצמה (ואף עם דובר שפה לא ברורה מהצד השני של הקשר) נראית מאולצת לעיתים. אך חוויית הצפייה הייחודית שמספק לנו הבמאי המכסיקני - מעין סימולטור חלל מרחף ומעורר השתאות - היא פריצת דרך קולנועית מהסוג של "אווטאר", שעשויה לדחוף אותו הרבה מעבר לאזורי הספר של האפקטיבים, אל מרכז הבמה.
"הכל אבוד"
במובנים רבים, "הכל אבוד" של ג'יי.סי. צ'נדור ו"כוח משיכה" של קוארון הם אותו סרט - סרט אסונות המתרחש באזור עוין לאדם. במקרה של צ'נדור הצעיר והמוכשר, העלילה סובבת סביב אדם אחד - בגילומו של רוברט רדפורד, הנקלע למצב ביש על יאכטה הרוסה בלב האוקיינוס ההודי. אלא שבניגוד לאסטרונאטים הפטפטנים, רדפורד כמעט ואינו פוצה פה לאורך כל הסרט אותו הוא ממלא בנוכחותו.
פעולותיו הקטנות של רדפורד, והניסיון הנואש והסיזיפי להתמודד עם הים הזועף באמצעות הטכנולוגיה הימית שלרשותו, עשויות לנווט אותו אל פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. עם זאת, קשה לראות זכייה של הסרט באופק. בפסטיבל קאן הוא אולי זכה לתשואות ושבחים, אבל הריביירה הצרפתית היא מעבר לים, ובהוליווד "הכל אבוד" הוא בגדר יותר מדי ארט-האוס.
ויש עוד
מלבד המועמדים המובילים הללו, יש עוד כמה סוסים שחורים שרואים עצמם כמועמדים. כך במקרה של "המשרת " של לי דניאלס - דרמה תקופתית שמגוללת את דרי הבית הלבן לדורותיו מנקודת מבטו של המשרת השחור והנאמן שלהם (בין הכוכבים הרבים: פורסט וויטקר, אופרה ווינפרי, קובה גודינג ג'וניור ועוד). "Rush " של רון הווארד איבד דלק ותנופה מאז צאתו, אולם יחסי האהבה-שנאה בין נהגי המירוץ ג'יימס האנט (כריס המסוורת') וניקי לאודה (דניאל ברוהל) ממשיכים להקסים רבים באוסקר. וכן, גם פה מדובר בסרט תקופתי המבוסס על סיפור אמיתי.
עם הגב ההפקתי של האחים וויינסטין, הבמאי סטיבן פרירס, ושחקניו ג'ודי דנץ' וסטיב קוגן, יש סיכוי גם לדרמה הבריטית הקומית "פילומנה" להשתרבב פנימה. דרמת המתח "אחים בדם" של סקוט קופר, מושפעת מאוד מ"צייד הצבאים" זוכה האוסקר מ-1979 ומצטטת אותו. כריסטיאן בייל וקייסי אפלק מייצגים את הגבריות האמריקנית הישנה והמחוספסת - הנמחצת בין מפעל פלדה דועך בפנסילבניה, לטראומות פוסט-קרביות, פוליטיקה, ופשיעה אלימה. הכל בליווי פסקול של פרל ג'אם.
וישנו כמובן גם "Mandela: Long Walk to Freedom", הביוגרפיה הקולנועית על נשיא דרום אפריקה לשעבר שהלך אמש (ה') לעולמו. הביקורות שהחלו להתפרסם בשבועיים האחרונים לא ממש היללו אותו כבעל פוטנציאל לפרסים המרכזיים, אבל הקונטקסט הנוכחי עשוי להחזיר אותו לתמונה - או לפחות את הכוכב אידריס אלבה בקטגוריית השחקן הראשי.
