זו לא צניעות, זו הדרת נשים
שתי פעמים מופיע המושג "צניעות" בכל התנ"ך כולו, ואינו מתייחס למראה חיצוני, או לערבוב המינים. הרבנים העוסקים בצניעות מתעסקים בהחבאת האישה, גם בעבודת האל שלה. רוצים לקרוא לזה "רב תרבותיות"? אנחנו מעדיפות: פגיעה בזכויות היסוד של בני האדם
על מה רעשו רבני "צהר"?
תקציר הפרקים הקודמים: הרב אריאל פסק לאדם המתפלל בבית כנסת בו נשים דורשות במהלך התפילה, שעליו לחפש לעצמו בית כנסת אחר. אל פסיקתו של הרב אריאל הצטרף בשבוע שעבר הרב רפי פוירשטיין, גם הוא ממנהיגי רבני "צהר".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אנו ורבים נוספים, תקפנו את פסיקתו מדירת הנשים של הרב אריאל. הרב פוירשטיין תאר אותנו ואת יתר המגנים כשטחיים ומיתממים. כיוון ששתי ההגדרות לא נעמו לנו בחרנו לאתגר אותן, ולהציע תשובה הלכתית ותרבותית מפורטת, שתתייחס אחת לאחת לטענותיו של הרב, ותבהיר מדוע לפנינו מקרה קלאסי של הדרת נשים.
מה בין צניעות להדרת נשים?
הרב פוירשטיין טוען כי הרב אריאל לא מדיר חלילה נשים, אלא רק דואג לצניעות בבית הכנסת: "האופן שבו הוא (הרב אריאל) תופס את בית הכנסת, מחייב אותו גם לשיקולים של צניעות, כפי שהיא נתפסת בהלכה. אמנם ניתן להתווכח עם גישת ההלכה, וניתן אפילו לכפור בה, אך לא יכול להיות שמטעמי ליברליות, יותקפו גברים ונשים שרוצים להתפלל בבית כנסת מופרד. מה קרה?"
אולי באמת לא קרה שום דבר, ואולי צודק הרב פוירשטיין ועלינו להחליף את המונח המגנה "הדרת נשים" במונח המכובד "צניעות", ובכך יבוא לציון גואל? על מנת לבחון אפשרות זו ברצינות, פנינו למקור - למשמעות המקראית של המושג "צניעות".
כך אונסים את הצניעות המקראית
ובכן, הופעת המושג "צניעות" בתנ"ך צנועה ביותר: הוא מופיע שתי פעמים בכל התנ"ך כולו, ואינו מתייחס למראה חיצוני, וקל וחומר שלא להופעתן בפומבי של נשים, או לערבוב המינים. הופעה יפה וצנועה של הצניעות המקראית נמצאת בספר מיכה, ונדמה שהיא מהווה אנטי-תזה לצניעות שעליה מדבר הרב פוירשטיין (מיכה ו', ח'): "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יהוה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".
נמצאנו למדים: א. צניעות היא איכות אישיותית (כמו אהבת חסד). ב. צניעות רלוונטית לכל בני האדם ולאו דווקא לנשים. ג. צניעות מתייחסת לאינטימיות הקשר שבין אדם לאלוהיו, ולא למערכת היחסים הציבורית שבין נשים לגברים.
איך שדרדרו לנו את הצניעות
בספרות חז"ל, בה נפוץ השימוש בשורש צ.נ.ע, אנו מוצאים את פעולת ה"הצנעה" שמשמעותה "הסתרה",
ומכאן ניתן להבין מדוע הסתרתן של נשים והדרתן מהמרחב הציבורי, זוכה לכינוי המכובס "צניעות". אלא שגם בספרות חז"ל אין קשר בין צניעות להפרדה בין המינים, או לכיסוי גופן של נשים.
מי שבוחר לכנות הוצאה של נשים מהמרחב הציבורי בתואר "צניעות", מבקש לנכס מילה צנועה ויפה לתהליך תרבותי מדיר, ועל כן מגונה. יתר על כן, המושג צניעות מבקש מאדם לנהוג בעדינות ובהיחבא ביחסיו עם אלוהים, ולא להתהדר בנוצות הטווס של 'עבד ה''. לעומת זאת, הרבנים העוסקים בצניעות מתעסקים בהחבאת "האחרת", האישה, ובהגדלת חלקם של הגברים בעוגת עבודת האל הקהילתית. נדמה שלא בדיוק לכך התכוון המשורר.
מה בין הפרדה להדרה
הרב פוירשטיין זהיר במילותיו, ומקפיד לדבר רק על "סוגיית ההפרדה בין נשים וגברים בבית הכנסת". כאילו מדובר בהפרדה ניטראלית שבה משלמים שני המינים מחיר שווה. הרב פוירשטיין לא מתייחס בכלל לעובדה שהוא והרב אריאל מדברים על הפרדה בה רק גברים מובילים את הפולחן הדתי, ורק הנשים יושבות מאחור ושותקות. ועל כן זו לא הפרדה, זו הדרה. ו...כן, יש מנהגים דתיים לא מעטים המדירים נשים, ועל כך בדיוק אנו מדברות.
אי אפשר לפגוע בבני אדם בשם ה"רב תרבותיות", ולצפות שהם יחייכו חיוך ליבראלי ויושיטו את הלחי השנייה. גם מנהיגי מאה שערים, המבקשים להפריד רחובות ולהושיב נשים בחלק האחורי של האוטובוס, עושים זאת בשם הדת. אז איפה נעצור את טיעון הרב-תרבותיות? בדיוק במקום שבו הוא פוגע בזכויות היסוד של בני האדם. בדיוק במקום שבו נשכחת האמת הדתית היסודית, ולפיה כל בני האדם נבראו "בצלם אלוהים".
כל האמת על צניעות ועירוב בין המינים בבית כנסת
אבל הרב פוירשטיין טוען שהדרישה להרחיק נשים מתפקידי הובלה בתפילה ובפעילות הדתית שסביבה,
היא דרישה הלכתית, ועל כן ידיו כבולות. בדיוק בגלל זה אנחנו כאן, ואנו שמחות לעזור ולהראות שגם מבחינה הלכתית המצב לא "כצעקתם".
נפתח במקור מפורסם העוסק בחגיגות "שמחת בית השואבה". במקור זה מתוארת בהרחבה הילולת החג במקדש. בגלל ההילולה, ורק בחג זה, הפרידו במקדש בין נשים לגברים (תוספתא סוכה, ד', א'): "בראשונה, כשהיו רואים שמחת בית השואבה, היו אנשים רואים מבפנים ונשים רואות מבחוץ. וכשראו בית דין שהן באים לידי קלות ראש, עשו שלוש גזוזטראות בעזרה כנגד שלוש שלוש רוחות, ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה ולא היו מעורבים".
אם כן, פעם בשנה, בגלל השמחה המתפרצת, הפרידו בבית המקדש בין נשים לגברים. ובשאר ימות השנה – נשים וגברים התפללו בבית הכנסת יחד. היסטוריונים וארכיאולוגים של תקופות המשנה והתלמוד תמימי דעים שבתקופות אלו לא הייתה עזרת נשים, הישיבה הייתה מעורבת, והראיות לכך לא מבוטלות.
"כבוד הציבור" במקום "צניעות"
מהמקור הבא נלמד שלא רק שנשים הגיעו לבית כנסת, וישבו באותו חלל עם הגברים - הן גם עלו לתורה (בבלי מגילה כג, א): "הכל עולים למניין שבעה (שבעת העולים לתורה בשבת), ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור".
אם כן, נשים עולות לתורה אבל לא קוראות בה בציבור. לפי מקור זה, המושג "כבוד הציבור" הוא הקובע את מעמדה של האישה בפולחן, ולא המושג "צניעות". ומהו כבוד הציבור? נראה שהיו שסברו שאם אישה תפגין את למדנותה ותקרא בתורה, היא תביך את אותם הגברים שאינם יודעים לקרוא.
פוסקי הלכה רבים כבר נדרשו למקור זה, וקבעו ש"כבוד הציבור" הוא מושג משתנה, התלוי כמובן ב"ציבור". אין בלבנו ספק כי במאה העשרים-ואחת, כשנשים מתפקדות כשופטות, חוקרות ורופאות, יכולתן לקרא בתורה אמורה להאדיר את "כבוד הציבור", ולא לפגוע בו.
הנשים היפות של "דורא אירופוס"
במאה השלישית לספירה, בשיאה של תקופת התורה שבעל-פה, קם בית כנסת מפורסם ביישוב "דורא אירופוס". קשה להניח שתושביה היהודיים של דורא לא היו חשופים לעולמם של חכמי התורה שבעל-פה, שכן עירם נמצאת על נהר הפרת, באזור המעבר בין ארץ ישראל לבבל. על קירות בית הכנסת המפואר של "דורא אירופוס" צוירו שלל ציורי התנ"ך, ובהם ציורים של נשים. בין היתר, נמצא בבית הכנסת ציור שממנו ניבטת בת פרעה העירומה מושה את משה מן היאור.
ואם יאמר הרב פוירשטיין שלפנינו עדות לקהילה יהודית שלא סרה למרותם של הרבנים, נלמד מכאן שקהילות ישראל מאז ומעולם (גם שנים רבות לפני פרוץ הרפורמה), לא תמיד סרו למרותם של הרבנים. משא ומתן קבוע מתקיים בעולם היהודי בין הרבנים לקהילות. אולי אנו, בימינו, עדים לשלב נוסף במאבק הבריא הזה.
זה צוהר? זה אפילו לא סדק
רבני "צהר" מבקשים להוביל את היהדות ההלכתית הליבראלית, ואף להציע צוהר מאיר פנים הלכתיות
ליהודים לא הלכתיים. נדמה לנו שבפסיקה בעניין דרשת אישה בבית הכנסת, לא רק שאינם מציעים צוהר, אפילו סדק המאפשר אוויר לנשימה ליבראלית הם לא מציעים.
ההלכה בעניין זה, כבעניינים רבים אחרים, גמישה מאוד. חבל שרבני "צהר" אוטמים את הצוהר. היו לנו ציפיות גדולות. היטיבה לנסח את עמדתנו בלו גרינברג, פמיניסטית יהודייה אורתודוכסית, שקבעה: "כשיש רצון רבני – יש מוצא הלכתי". לכן אל תתנערו מאחריות, ואל תתלו את בחירתכם להדיר נשים בקולב ההלכתי. הוא לא עד כדי כך נוקשה, והוא עלול להישבר לכם בפנים.
ובשולי הדברים, שמתם לב שהרב אריאל והרב פוירשטיין לא גיבו את דבריהם אפילו במקור אחד? אז איך זה שדווקא אנחנו, שמקפידות להסתייע במקורות ישראל, זכינו לתואר שטחיות?
ובבית המדרש של הטוקבקים
קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור" (פדלחושיו"ת) מונה כבר למעלה מחמשת-אלפים חברות וחברים. חלק גדול מהם – אורתודוכסים. רבים בקבוצה בחרו להגיב לדבריו של הרב פוירשטיין, ואנו מביאות כמה מהתגובות כלשונן:
ורד קלנר כתבה: "לא מסוגלת לקרוא את הטיעונים האלה. את העיוורון הזה. די כבר, די. בתור חובבת פוסט-מודרניזם, אני תוהה איזה שימוש ציני ניתן לעשות עוד ברלטיביזם המוסרי הזה. אני אקבל את זכותו של הרב פוירשטיין לבטא את הצניעות האורתודוכסית שלו, כשהוא יקבל את זכותם של הורים מסוימים להפליק לילדים שלהם בשם סמכותנות הורית. די, לא יכולה יותר. שמישהו כבר יחלק להם משקפיים."
איתן ברקוביץ כתב: "כן, כי בית הכנסת של הרב מופרד אבל שווה. שמחתי לשמוע על החזניות אצלם, על ארון הקודש בצד של הנשים, על הקריאה בתורה המופרדת. על העובדה שזכותן של נשים להגיע לבית הכנסת הנפרד שלהן שווה לזכותו - כלומר, הגברים מאחרים באותה תדירות של הנשים, כי גם הם צריכים לערוך את השולחן, לשטוף כלים מאתמול, להלביש את הילדים, להיות ערים בלילה עם התינוק."
ומיכל ברגמן הציעה: "שיחליף הרב רפי את המילה נשים ביהודים, את המילה רב בכומר ויספר לנו לאלו מסקנות הוא הגיע."
תודה לכם פדלחו"שיות ופדלחו"שים יקרים. שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
